חולשת המתווה נמצאת בשתי נקודות אחרות – בהרכב הוועדה למינוי שופטים, ובעיקר בשילוב שלה עם פסקת ההתגברות. היטיב לתאר זאת ד"ר אלעד גיל, ראש המחקר במכון תכלית. בלב המתווה נמצא עיקרון של "תיבת נוח": האופוזיציה והקואליציה ישלטו בוועדה למינוי שופטים וכל צד ימנה שופט בתורו. הסכנה היא שכל צד ימנה שופט קיצוני ככל הניתן כדי להשפיע בתורו, ולאט-לאט יאבד בית המשפט את אמון הציבור. אף מחנה פוליטי לא "יבזבז" את המינוי שלו על מומחה לדיני תאגידים או פרוצדורה פלילית. כולם ימנו משפטנים ציבוריים פוליטיים, אף שתיקים כאלה הם חלק קטן מעבודת בית המשפט. בית המשפט יהפוך פחות מקצועי ויותר מקוטב.
מאת דפנה ליאל N12 | 10.03.2023
נתניהו מאס במחאות ודוחף את לוין להתפשר • המתווה האחרון סובל מכשלים פנימיים, וכולם נושאים עיניים למתווה הנשיא החדש • למה נתניהו רק מדליק את המחאה • ומתברר שזו רק ההתחלה - במושב הבא יגיעו הרפורמות הרגישות באמת • דפנה ליאל עושה סדר
אחרי שבועות שבמהלכם הסביר שר המשפטים יריב לוין כי לא יעצור את החקיקה אפילו ליום אחד, השבוע כבר חיפש מתווה שיסיים את האירוע, רצוי בלי יותר מדי פשרות. מאחר שההפגנות והמחאות נמשכות כבר עשרה שבועות, וכמוהן האזהרות הכלכליות והביטחונית, נשאלת השאלה מה גרם ללוין לשנות לפתע את הטון. ייתכן שזה השעון: בכל זאת נותר עוד פחות מחודש לסיום מושב הכנסת, ואם לא יושגו בקרוב הבנות, לא ניתן יהיה לחוקק אותן בזמן. אפשרות אחרת, סבירה יותר, היא מה ששמע לוין מבנימין נתניהו כשנועדו השבוע.
נתניהו מאבד סבלנות: הלחץ האמריקני גובר, מחאת המילואימניקים מדאיגה אותו, וגם ההשפלות שהוא ומשפחתו סופגים כמעט מדי יום לא עושות לו חשק להמשיך. בשביל נסיעה אחת לאיטליה נאלץ להתמודד עם מחאת טייסים, שנמוך מטוס, מחאת מתורגמנים, תרגיל הטעיה של מסוק כדי לצלוח את כביש מספר 1 וקיום פגישה מדינית חשובה בשדה. סביר להניח שהודיע ללוין שהחליט ללכת על פשרה, למרות איומי ההתפטרות שלו, והגיע הזמן לרדת מהעץ.
איך זה יקרה? המצב הזה כבר מוביל אותנו למגעים לפשרה. לראשונה הודיעו השבוע לוין ורוטמן שמתווה מסוים, זה של פרידמן-אלבשן, עשוי להיות בסיס לפשרה. אלא שבכל הנוגע לפשרות משפטיות, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. לא בכדי הצהיר מזכיר הממשלה יוסי פוקס שהמתווה הוא בסיס טוב אבל נחוצים בו שינויים משמעותיים. מה למשל? המתווה מציע לחוקק מחדש חוקים שנפסלו ברוב של 65 חברי כנסת. הקואליציה רוצה 63. שני חברי כנסת – זה נשמע פער זניח אבל בפועל זה כל ההבדל שבעולם, כשהקואליציה מונה 64 חברים.
אבל בואו נתייחס רגע למתווה כפי שהוא, אף שנראה שגם הוא יצטרף בקרוב לבית הקברות לפשרות. פשרת פרידמן-אלבשן היא ניסיון כן ואמיתי ליצור מתווה ששני הצדדים יוכלו לחיות איתו בשלום. יש בה אלמנטים טובים ויצירתיים: כך למשל היא מאמצת את הדרישה למנוע ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, אבל מסדירה את חקיקתם – רק ברוב של 70 חברי כנסת, או ברוב של 61 וביצוע קריאה רביעית בכנסת שלאחר מכן.
ועדיין, חולשת המתווה נמצאת בשתי נקודות אחרות – בהרכב הוועדה למינוי שופטים, ובעיקר בשילוב שלה עם פסקת ההתגברות. היטיב לתאר זאת ד"ר אלעד גיל, ראש המחקר במכון תכלית. בלב המתווה נמצא עיקרון של "תיבת נוח": האופוזיציה והקואליציה ישלטו בוועדה למינוי שופטים וכל צד ימנה שופט בתורו. הסכנה היא שכל צד ימנה שופט קיצוני ככל הניתן כדי להשפיע בתורו, ולאט-לאט יאבד בית המשפט את אמון הציבור. אף מחנה פוליטי לא "יבזבז" את המינוי שלו על מומחה לדיני תאגידים או פרוצדורה פלילית. כולם ימנו משפטנים ציבוריים פוליטיים, אף שתיקים כאלה הם חלק קטן מעבודת בית המשפט. בית המשפט יהפוך פחות מקצועי ויותר מקוטב.
הבעיה מתעצמת אם מסתכלים על סעיף אחר במתווה הפשרה – זה שיאפשר פסילת חוקים רק ברוב של 75% מהשופטים. המשמעות היא שרבע משופטי העליון יוכלו להכתיב לכולם. ברגע שכל אחד מהמחנות הפוליטיים ישיג 25% מהשופטים, הוא ישתק בפועל את בית המשפט מביקורת שיפוטית על חוקים - ובכלל, איך בוחרים הרכב בבית משפט כזה לדון בתיק מבלי שיעלו טענות קשות כי המשפט מוטה לטובת אחד הצדדים?
ראשי המחאה כבר למדו את מתווה אלבשן-פרידמן ונראה שאין לו סיכוי ממשי לזכות בתמיכתם. לכן, העיניים יופנו שוב בקרוב לנשיא המדינה יצחק הרצוג, שצפוי לפרסם מתווה מפורט בקרוב והזהיר הערב כי "מכלול החקיקה שנידון כעת צריך לעבור מהעולם, הוא שגוי". הנשיא מקובל על שני הצדדים, ולממשלה יהיה קשה מאוד להסביר מדוע היא דוחה גם אותו. בקואליציה רואים במתווה שיפרסם הזדמנות אחרונה בהחלט להגיע למתווה מוסכם. אם זה לא יילך היא תצטרך להחליט – אם להתפשר מיוזמתה, בניגוד לרצונם של חלקים בקואליציה, ומבלי לדעת אם זה יסיים את המחאה, או להמשיך בחקיקה כפי שהיא למעט כמה שינויים קוסמטיים.
הבעיה האמיתית היא שכולם יודעים שזו רק ההתחלה: במושב הבא מתכננת הקואליציה לחוקק את החוקים הרגישים באמת, אלה שנדחקו בגלל החשש שייפסלו בבג"ץ. בראשם כמובן פיצול תפקיד היועצת המשפטית לממשלה, שלתפיסת האופוזיציה נועד לאפשר לנתניהו למנות תובע מטעמו שיעזור לו בעצירת המשפט. גם חוק היועצים המשפטיים נדחה לשלב הבא ואיתו עוד שורת יוזמות כגון ביטול עילת הסבירות, שינוי חוק הבחירות כך שחלק מחברי הכנסת הערבים ייפסלו ועוד. אין דבר שגנץ ולפיד יותר חוששים ממנו מלתת יד לרפורמה, שכבר בעתיד הנראה לעין תקשה על השופטים להתערב במהלכים הגדולים באמת.
לקריאה נוספת:
והמחאה לאן?
מאז החל את הקריירה הציבורית שלו מסתובב נתניהו עם תיק עזרה ראשונה לניהול משברים. יש בו כמה עזרים שמתאימים כמעט לכל מצב ובראשם דה-לגיטימציה לשמאל ולערבים. כעומק המשבר, כך עומק המתקפה. אלא שבמשבר הזה השיטות הישנות לא עובדות. הפעם החרדה של הציבור היא לא מפני אויב חיצוני אלא מפני השלטון עצמו.
כשאדם חרד מפני עריצות השלטון, זה לא בדיוק מרגיע אותו לשמוע שהוא מוזמן ללכת לעזאזל, שהוא מתנגד חיסונים או שצריך לשים אותו מאחורי סורג ובריח. מה גם שבליבת הרפורמה המשפטית עומדת הטענה שהרוב הקואליציוני יידע לשמור טוב יותר על זכויות האדם מאשר בית המשפט. כרגע הציבור צריך לשמוע בדיוק ההפך – שמקשיבים לו. שמכבדים אותו. שהשלטון מבין שהוא מייצג גם אותו. לא בטוח אם בשלב הזה של הקריירה של בנימין נתניהו, הוא עדיין זוכר איך משתמשים גם בשריר הזה. שריר ההקשבה וההכלה.