בניגוד להבטחות ורצונות השר, ההרכב החדש של הוועדה לבחירת שופטים הוא מתכון בטוח למערכת משפט לא מגוונת, לא מקצועית, ולא עצמאית
מאת ד"ר אלעד גיל
מקור ראשון | 12.1.2023
תכנית המשילות של שר המשפטים קורעת את הציבור הישראלי. רבים רואים בה מהלך כוחני להחרבת הדמוקרטיה בישראל. עבור המחנה המאמין כי מניעי השר אינם כשרים, ברור כי התוכנית רעה. הטור הזה נכתב עבור החצי השני של הציבור, ומבקש להסביר מדוע גם לפי המטרות המוצהרות של התוכנית, הרפורמה בהליך בחירת השופטים צפויה להיות כשלון מהדהד. בניגוד להבטחות השר, ההרכב החדש של הועדה לבחירת שופטים, ויתר השינויים הם מתכון בטוח למערכת משפט לא מגוונת, לא מקצועית, ולא עצמאית. כל מי שיבוא בשעריה ישלם את המחיר על החידלון הזה.
בתמצית, השינוי המוצע כולל הגדלה של הוועדה להרכב בן אחד-עשר חברים הכולל שבעה נציגים השייכים או מייצגים את עמדת הממשלה (שלושה שרים, שני חברי כנסת מן הקואליציה ושני נציגי ציבור שייבחרו על ידי שר המשפטים), שלושה שופטי בית המשפט העליון וחבר כנסת אחד מהאופוזיציה. הבחירה לא תיעשה עוד ברוב מיוחד (כיום – שבעה מתוך תשעה) אלא יהיה די ברוב רגיל של ששה חברים.
ההבטחה הראשונה של הרפורמה היא ליצור בית משפט אשר ישקף את פסיפס העמדות בחברה הישראלית. תזכיר החוק קובע בביטחון כי ״הרכב ועדה כזה צפוי להניב לאורך שנים מצטברות הרכב מגוון ופלורליסטי של שופטים, באופן שייצג טוב יותר את מגוון הדעות והקהלים בישראל.״ האמנם? רחוק מכך. שליטה של הממשלה בהליך הבחירה מבטיחה כי ייבחרו מועמדים אשר משקפים, ובכן, את עמדות הממשלה וחברי הקואליציה. חשבו על הגיוון בממשלה הנוכחית וקבלו המחשה כיצד ייראה הגיוון בבית המשפט.
ההיסטוריה מראה כי חילופי שלטון בישראל נעשים במקטעי זמן גדולים יחסית. מפא״י שלטה עשרות שנים, ומאז, למעט חריגות נדירות, מחזיק הימין בשלטון. בנימין נתניהו מכהן כראש הממשלה זו השנה השלוש עשרה מבין ארבע עשרה השנים האחרונות. פירושו של דפוס כזה הוא כי סביר שכלל הרכב בית המשפט העליון ייבחר על ידי אותו שלטון, ויכלול מועמדים שייראו כמוהו ויחשבו כמוהו. ייתכן שלא, אבל זהו הימור פרוע.
תזכיר החוק טוען כי בחינת שרי המשפטים שכיהנו בשנים האחרונות מלמדת דווקא על גיוון ביניהם. אך זהו מקרה בו העבר אינו יכול להעיד על העתיד. במציאות החדשה, תפקיד שר המשפטים הופך להיות לאחד המשפיעים בממשלה, ולא ימונו עוד לתפקיד אנשים שראש הממשלה לא יהיה בטוח כי יהיו נאמנים לו. מישהו סבור שאיילת שקד או אבי ניסנקורן היו ממונים לשרי המשפטים של נתניהו אם היה התפקיד כולל את הסמכות לעצב את פניו של בית המשפט העליון לעשורים קדימה?
לקריאה נוספת:
ההבטחה השנייה של החוק היא להעמיד בית משפט חזק, כלומר מקצועי. זוהי הבטחה ריקה מתוכן. מחקרים שנעשו במדינות בארצות-הברית בהן השתנתה השיטה מבחירה פוליטית לבחירה מקצועית מראים בצורה מובהקת כי בחירה בידי משפטנים (שופטים ועורכי דין) מובילה בצורה עקבית לבחירה של שופטים מקצועיים יותר.
האמת, לא צריך להיות חוקר בשביל להבין זאת. רוצים לדעת מה מעצב את העדפות הפוליטיקאים במינויים ציבוריים? הביטו אל הפריימריז הקרוב או חפשו במילון את ערך הנאמנות. מערך התמריצים של פוליטיקאים מוטה לבחירה במי שיעזור להם להיבחר, שיקול המאפיל על שיקולים של מקצועיות, מזג שיפוטי, יעילות ועוד אמות מידה קריטיות לפעילותו של השופט. אמת, במדינות אחרות יש פוליטיקאים שממנים שופטים. אך בכל הכבוד, השיקולים שמנחים פוליטיקאי מן השורה בישראל — חיזוק הבייס לקראת הפריימריז הבאים או ריצוי ראש הרשימה, שונים מאוד מאלה של נשיא ארה״ב שרוצה לעצב את מורשתו ההיסטורית.
לבסוף, מובטח לנו כי בית המשפט החדש יהיה עצמאי. גם כאן צפויה למי שסומך על הרפורמה אכזבה. אחד השינויים המוצעים הוא כי וועדה בשליטת הממשלה תבחר בכל שש שנים את נשיא וסגן נשיא בית המשפט העליון. כלומר, שופטים יקבלו הכרעות בדין מתוך הבנה שדעתו של השר על הפסיקה תשפיע על אופק הקידום שלהם. ככה לא נראית עצמאות.
לא צריך לפקפק במניעי שר המשפטים ומטרותיו כדי להתנגד לשיטת הבחירה החדשה. בית משפט שייראה כשיקוף של שולחן הממשלה, שאנשיו לא ייבחרו לפי אמות מידה מקצועיות ושלא יהיה עצמאי בהחלטותיו לא יזכה באמון הציבור, ויהפוך להיות מוסד מוחלש ונטול יכולת לאזן את הכוח הממשלתי.