רפורמות קודמות שביקשו להסדיר את הפרדת הרשויות בישראל, התחילו עם חוק יסוד: החקיקה ולכן כללו הגבלה סמכות החקיקה והשינוי של חוקי יסוד. זה אך טבעי שאם הכנסת רוצה להגביל את סמכות ההתערבות של בג״ץ, נכון שגם תסגור את הפרצה שמאפשרת לממשלה לעשות עם חוקי היסוד ככל העולה על רוחה.

כך היה בעבר (אפילו בהצעה של ח״כ דאז לוין מ-2021) אך ההצעות הנוכחיות נמנעות מכך במכוון. את הפערים בין הצעת וועדת נאמן ,(04) בנט ושקד (17) וח״כ לוין (21) לבין ההצעות העומדות היום על הפרק ניתן לראות בגרף המצורף. ההצעות היום נבדלות בכך שמבקשות להסיר מעל הממשלה כל מגבלה בעיסוק בחוקי היסוד.

ההצעות של השר לוין וח״כ רוטמן הופכות את הביקורת השיפוטית לחלשה, מוגבלת ופחות אפשרית לעומת כל הצעות העבר (כולל של ח״כ לוין) בלא פחות מארבעה מדדים שונים – מספר השופטים בהרכב, הרוב הנדרש לפסילת חוק, הביקורת על חקיקת יסוד ואמת המידה לביקורת שיפוטית.

בנוסף, ההצעות האחרונות מטילות מגבלות חסרות תקדים על הסמכות של בית המשפט להוציא צווי ביניים, והצעת לוין קובעת כי לפסילת חוקים לא יהיה ערך תקדימי, דבר שחורג מהמסורת המשפטית שלנו.

באשר לפסקת ההתגברות, הפערים בין ההצעות של נאמן, ואפילו של ח״כ בנט ושקד לעומת השר לוין וח״כ רוטמן מדברים בעד עצמם. בעוד הצעת ועדת נאמן דיברה על התגברות ב-70 ח״כ לתקופה מוגבלת שאינה ניתנת לחידוש (כל המנגנון יועד להיות הוראת שעה), אצל רוטמן ולוין התנאים הופכים להיות קלים יותר והיכולת להנציח את החוק המתגבר פשוטה להפעלה. בהצעה של רוטמן אין בכלל צורך להמתין לפסק דין לפני שמחוקקים חוק מתגבר.

התמונה הכוללת מוצגת בטבלה להלן.

לסיכום, הנתונים מלמדים על שלוש מסקנות עיקריות. ראשית, הרפורמה הנוכחית קיצונית בכל מישור. אלא אם אנו סבורים כי אנשים כיעקב נאמן, איילת שקד, ואפילו חבר הכנסת לוין בשנת 2021 היו תמימים או לא נאמנים לרעיונות השמרניים שביסוד הרפורמה, אין שום דרך להסביר את הפער המובהק בין הצעות העבר להצעה הנוכחית אלא דרך המסקנה שיוזמיהן מבקשים להסיר מעצמם, כשלטון, כל רסן חוקי. זוהי ראייה קצרת טווח כי טבעו של השלטון להחליף ידיים, ואם השיטה החוקתית לא תחלק בצורה מאוזנת את הכוח השלטוני, סופו של הדבר לפגוע במרקם הדמוקרטי של המדינה ביכולתה של החברה הישראלית לנהל חיים משותפים חרף אי ההסכמות המלוות אותה.

שנית, ההחלטה הטכנית, כביכול, של הממשלה לקדם את הרפורמה דרך שינויים בחוק יסוד: השפיטה ולא דרך העברת חוק יסוד: החקיקה, מגלה הרבה מאוד על הכוונות האמיתיות שלה ביחס לשאלה איך תיראה מערכת האיזונים והבלמים בישראל: מקסימום כוח לרשות המבצעת; מינימום כלי ריסון לכל מי שמיועד להגביל אותה.

שלישית, הביקורת השיפוטית נכבלה בכל כך הרבה שלשלות עד כי אין מנוס מהמסקנה שהיא תהפוך לתיאורטית. המחקר מראה שאפילו צעד קטן כמו דרישה לרוב מיוחס של שופטים לצורך פסילת חוקים מפחית בשיעור ניכר את ההסתברות לפסילת חוק. שילובה עם הקשחת אמת המידה לביקורת, הגדלת ההרכב, שינוי בחירת שופטים ומנגנון ההתגברות הקל להפעלה יובילו לכך שבפועל לא תהיה עוד ביקורת שיפוטית על חקיקה.

המסקנה המתבקשת היא שההקצנה הזו אינה ניתנת להצדקה עניינית. אנו סבורים כי יש צדק מסויים בביקורת של יוזמי הרפורמה כלפי מערכת המשפט, אולם דווקא מי שמכיר בצדקת הביקורת הזו צריך לשאול את עצמו מה הוביל את הממשלה ללכת לפתרונות קיצוניים ששילובם לא נראה בשום מדינה דמוקרטית אחרת.