אם לא תושג פשרה בין הצדדים, הרפורמה המשפטית תגיע למבוי סתום. לכל צד יש אפשרות להשתמש בכוחות שלו אבל שניהם יפסידו אם לא ילכו לקראת הצד השני
מאת ד"ר אלעד גיל
מקור ראשון | 12.02.2023
בימים אלה אנו חווים מאבק עוצמתי מסוג חדש על אופיו של המשטר החוקתי שבו יתנהלו החברה והפוליטיקה שלנו. על אף שכל אחד מהצדדים במאבק יכול להגדיר בדיוק כיצד יראה ה"ניצחון", תמונת הסיום שכל צד מייחל לא תביא להגשמת האינטרסים שלו. בניגוד למאבקים חברתיים שעסקו בחלוקת העוגה הציבורית כמו המחאה החברתית של 2011, לדרישה לשוויון במאבק הפנתרים השחורים בשנות ה-70 או לצמתי הכרעה מדיניים שונים כדוגמת אוסלו ב-1993 וההתנתקות ב-2005, הכרעת היריב לא תגשים את המטרה שביסוד המאבק, אלא תביס אותה.
ה"ניצחון" האפשרי היחיד הוא העברת רפורמה שתוביל לכללי משחק יציבים בין השלטון לאזרחים ובין הרשויות עצמן. לא ניתן לאורך זמן לחיות במצב שבו בכל מערכת בחירות יבטיח צד כלשהו למחנה שלו שינוי יסודי בכללי המשחק שיאפשרו לו ״למשול״ או להגשים את ערכיו. מדינת ישראל זקוקה לסדר משטרי וחוקתי יציב, כזה המוסכם על הכול ויכול לשרוד לאורך זמן מבלי להיות תחת חרב השינוי. אך ליציבות יש מחיר — היא מחייבת פשרה. וזה הלקח החשוב ששני המחנות צריכים ללמוד: פשרה במקרה הזה איננה ויתור, היא הדרך היחידה לניצחון.
מדוע ביטול הרפורמה המשפטית לא תוביל לניצחון של מתנגדיה? ניתן לדמיין שני תסריטים של הכרעה מצד מחנה זה. אפשרות אחת היא הכרעה משפטית, תסריט אשר יכלול פסק דין הקובע כי הרפורמה מהווה ״תיקון חוקתי לא חוקתי״ ואין לה תוקף משפטי, או לחלופין פסק דין המורה על הוצאת ראש הממשלה לנבצרות.
מבלי להתייחס להסתברות כי פסקי דין כאלה אכן יינתנו או האם בכלל יש להם בסיס משפטי, ספק רב אם ישרתו את מטרות המחנה. הכרזה על התיקון כבלתי חוקתי או הוצאת נתניהו לנבצרות יביאו לפי כל הסימנים למשבר חוקתי שאת אחריתו מי ישורנו.
לקריאה נוספת:
הממשלה, והציבור הגדול העומד מאחוריה, יראו בפסיקות אלה בדיוק את תסריט האימים שמצדיק את הרפורמה שהם יוזמים: פתיחת חזית של האליטה המשפטית נגד העם במטרה לבטל את תוצאות הבחירות. יש להניח כי התגובה הממשלתית תהיה דרסטית וחדה. לצד הכרזה כי פסק הדין אינו חוקי, ייתכנו צעדים נוספים שנראו במקומות אחרים כגון החלפת שופטים ופיטורי היועצת המשפטית לממשלה. הזעם של מחנה הימין על מה שיתואר במידה של צדק ניסיון לבטל את ההכרעה הדמוקרטית, יהיה הרוח במפרשי המהלכים הקיצוניים הללו. קשה לדעת לאיזו מציאות נתעורר ביום שאחרי.
גם אם יצליחו מוקדי הכוח הכלכליים, המשפטיים והאחרים לחנוק את הרפורמה באמצעות עוצמתם האזרחית, האנרגיה של מחנה הרפורמה והסנטימנט הצודק שבבסיסו לא ייעלמו. כפי שבעבר רפורמות שנדחו על ידי מערכת המשפט רק ליבו את האש ותחושת העוול בצד השני, כך יהיה גם הפעם. ספק רב אם אסטרטגיה של דחיית הקץ תועיל בטווח הקצר; יש לנו מספיק תקדימים לדעת שבטווח הארוך היא תהיה הדלק שיניע את הרפורמה הבאה, שתהיה קיצונית עוד יותר.
ומה לגבי מחנה הרפורמיסטים? מחנה זה נהנה כמובן משליטה בכנסת ובממשלה ויכול לחתור לעבר הכרעה משלו: העברת הרפורמה ככתבה וכלשונה. האם זה יוביל לתיקון שהציבור שלהם מייחל לו? ספק רב. המערכת החוקתית לא מתחילה ונגמרת בחוקים שעוברים בכנסת. קיימות מערכות בירוקרטיות ואזרחיות רחבות שצריכות לקבל אותה, להפעיל אותה ביום-יום ולהעניק לה לגיטימיות. כאשר במערכות הללו מצויה התנגדות רחבה הרואה במהלכים שינוי משטרי מהפכני וסכנה קיומית, אנו יכולים לצפות שהן ידחו את מה שיזהו כשתל זר.
כפיית הרפורמה נגד רצונו של כחצי מהציבור תעניק תנופה לתנועת התנגדות פוליטית רחבה, וזו תחכה להזדמנות הראשונה לבטל את כל הישגי המהפכה. בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, זה לא ידרוש מהפך שלטוני. מספיק שבבחירות הבאות יהיה שינוי של מנדט או שניים במפה שיעניק למפלגת ימין-מרכז כוח להיות האצבע הששים ואחת. אם התנאי שלה לכניסה לממשלה יהיה ביטול הרפורמה, האם מישהו ממובילי רפורמת לוין יכול להיות שקט שדרישתה תידחה? הדרך היחידה לצאת מהפלונטר הפוליטי, שנוגע ביסודות עליהן מונחת מדינת ישראל, היא לשרטט קווי מסגרת יציבים שמוסכמים על ידי כולם, ואין דרך לעשות זאת אלא עד ידי הידברות.