מה ההשפעה של מידע על פיקוח אפקטיבי, מדוע שיתוף הפעולה הממשלתי הוא קריטי, ומה מקומו של בית המשפט במשולש היחסים הזה? ד"ר בל יוסף בטור דעה בעקבות עתירה לבג"ץ לשקיפות בתקציב המדינה.
מאת ד״ר בל יוסף 15.01.2024
אתמול (15.1.2024) התקיים דיון בבית המשפט העליון בעתירתה של חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר. העתירה הוגשה כבר בשנת 2017 וממתינה כבר שנים. היום התקיים הדיון שמיועד להיות הדיון המכריע בעתירה, לפחות לשלב זה. חברי הכנסת שהצטרפו לעתירה טענו בדיון כי המידע התקציבי אותו הם מקבלים הוא חסר, מתקבל רק לאחר מעשה, ואינו מאפשר פיקוח אפקטיבי על ההעברות הכספיות שהממשלה מבצעת. הממשלה דבקה בסירובה לאפשר לחברי וחברות הכנסת גישה ישירה למידע. כעת בית המשפט עומד בפני החלטה אם להוציא צו על תנאי או לכתוב פסק דין שדוחה את העתירה. בטרם תתקבל החלטה בנושא, יש כמה סוגיות שחשוב להדגיש: מה ההשפעה של מידע על פיקוח אפקטיבי, מדוע שיתוף הפעולה הממשלתי הוא קריטי, ומה מקומו של בית המשפט במשולש היחסים הזה?
בשנת 2017 הגישה חברת הכנסת (דאז) סתיו שפיר – אשר עמדה בראש הוועדה הפרלמנטרית לשקיפות ונגישות מידע ממשלתי – עתירה נגד משרד האוצר. ביסוד העתירה טענה מרכזית: אפשרו לחברי הכנסת, ולוועדת הכספים בפרט, גישה למערכת מרכב"ה. מערכת מרכב"ה היא מערכת ממוחשבת במשרד האוצר שבה מצויים נתוני התקציב המלאים והעדכניים. המערכת חשופה לגורמים רבים (יש האומרים אלפים), אך לא לחברי הכנסת. סירובו הנמשך של משרד האוצר לחשוף את המערכת לחברי הכנסת פוגע משמעותית ביכולת הכנסת לפקח על העברות כספים בסכומי ענק במסגרת התקציב, ומאפשר העברות כספים במחשכים.
העתירה שנדונה אתמול (15.1.2024), וכעת ממתינה להחלטת בית המשפט, שבה ומדגישה רבות מהבעיות שבפיקוח הפרלמנטרי, אותן ניתן לראות מפעילות ועדת השקיפות שבראשה עמדה חברת הכנסת שפיר:
הממשלה מנעה (ועדיין מונעת) באופן שיטתי מידע מהכנסת, ופוגעת ביכולתה לפקח באופן מדויק ואפקטיבי על התנהלות הממשלה; משרדי הממשלה, גם אם לא כולם, נמנעו באופן שיטתי מלשתף פעולה עם הוועדה ואף נמנעו מלהגיע לישיבות; גם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתקל בסירובים עקביים לקבל מידע בסוגיות דומות; המשמעת הקואליציונית החזקה שבה מחויבים חברי הכנסת מהקואליציה מנעה מהם, ככלל, לשתף פעולה בנושא.
לצד ההתנהלות הבעייתית של הממשלה, גם הכנסת לא מתגלה כגוף ענייני ויעיל. דיוני הוועדה מעידים על נוהג של חברי הכנסת להתנגח בגורמי מקצוע מהממשלה שהופיעו בוועדה, בין היתר כדי לייצר תמונה טובה לרשתות החברתיות. ניכר כי חלקם לא שולט בחומר ולא הבין את מהות העבודה בוועדה המקדמת שקיפות בממשל. שיתוף הפעולה הפנימי חלקי ביותר.
לקריאה נוספת:
על אלו יש להוסיף בעיות רבות הנובעות מחולשת מנגנוני הפיקוח המיושנים של הכנסת על הממשלה — מנגנונים שלא הוסדרו עד היום בחקיקה מתאימה ולא עברו התאמה לאופיה של עבודת הממשלה בשנת 2024.
התוצאה, כמו בהרבה מקרים בפוליטיקה הישראלית הלא-מתפקדת, היא שבית המשפט נאלץ להיכנס לזירה. 44 החלטות ביניים ניתנו מעת שהוגשה העתירה ועד ההחלטה האחרונה שניתנה אתמול. מדצמבר 2017 בית המשפט העליון מנסה ככל יכולתו שלא להפוך לבייביסיטר של הממשלה והכנסת ולא להיכנס למאבק בין הרשויות הפוליטיות.
אולי בעקבות בג״ץ הסבירות והנבצרות, ולאור אירועי השנה האחרונה, הגיעה העת לעצור ולחשוב מחדש איך ניתן לחזק את יכולות הפיקוח של הכנסת על הממשלה – ללא עזרת בית המשפט. כיום, אפילו כשיש לחברי הכנסת מוטיבציה, במקרים רבים אין להם מספיק כלים וידע. העובדה שהממשלה מחזיקה במידע כולו מאפשר לה לפעול ללא הפרעה גם במחיר סטייה מהחוקים והכללים שמיועדים להסדיר את פעולתה. כצעד ראשון, בואו נתחיל עם לתת להם גישה לאופן השימוש בכספי הציבור.
חיוני לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד: הכנסת היא הרשות המחוקקת והממשלה היא הרשות המבצעת. פיקוח פרלמנטרי של הכנסת על הממשלה נועד לוודא כי הממשלה מבצעת את תפקידה עבור האזרחים והאזרחיות וכי הממשלה עומדת בגבולות החוק שהכנסת – היא ריבון העם – הקצתה עבורה. מעקב ופיקוח תקציביים הם אבן יסוד ביכולת של הכנסת לפקח, והממשלה נדרשת למידע ממשלתי לשם כך.
אם סירוב הממשלה להעביר את המידע שבמערכת מרכב"ה לח"כים היה הבעיה המרכזית בפיקוח הפרלמנטרי – דיינו. אך סירוב זה הוא תסמין, אחד מיני רבים, שמכשילים את הכנסת מלעשות את אחד התפקידים המרכזיים שהדמוקרטיה מקצה לה.
ד"ר בל יוסף
חוקרת בכירה בתוכנית "כללי המשחק של הדמוקרטיה" במכון תַּכְלִית, חוקרת ומרצה בתחומי המשפט הציבורי.