המחקר של מכון תכלית, המכון למדיניות ישראלית, אישש את טענות בנט: החקיקות של ימינה ותקווה חדשה קודמו יותר מכולן. אלו של יש עתיד, העבודה ומרצ - כמעט שלא. אבל ראש הממשלה לא מצליח לשכנע את בוחריו שהממשלה הזו ימנית, בעוד בוחרי המרכז-שמאל מרוצים עד השמיים.
מאת עמית סגל
ידיעות אחרונות | 17.6.2022
פעם אחת בישר המלך למשנה שלו בשורה קשה: התבואה של השנה הבאה תגרום למי שיאכל ממנה להשתגע. כך נפתח סיפור של רבי נחמן מברסלב שכל בוגר חינוך דתי מכיר, גם ניר אורבך ובטח נפתלי בנט. מה עושים? התלבטו המלך ומשנהו: אם לא נאכל, נמות ברעב; אם נאכל, נשתגע; אם נאכל תבואה אחרת נישאר שני השפויים היחידים במדינה שהשתגעה, ואז כולם יחשבו שאנחנו המשוגעים. בסוף החליטו לאכול גם הם מהתבואה הנגועה ולאבד את שפיותם. אבל הם החליטו לצייר לעצמם על המצח סימן, שיזכיר להם את זה.
השבוע לפני שנה, בתום ארבע מערכות של התחרפנות כללית, החליט נפתלי בנט להפוך את סדר העניינים: לאכול את התבואה המשוגעת, ולהגיע למלוכה. "באמת לא העליתי על דעתי באלף שנה שאני אשב עם מנסור עבאס", אמר לי אשתקד בראיון ההכתרה שלו, "לא העליתי על דעתי. האילוץ הפוליטי הביא לזה". זו הייתה גרסתו לסימון על המצח: דעו לכם בוחרי ימינה יקרים, שאני יודע שזה שיגעון, וגם אתם יודעים את זה. הקמנו את הממשלה הזו כי אחרי שנתיים של שיתוק לא הייתה ברירה אחרת, ולא נשכח שהיינו מעדיפים ממשלה אחרת.
שנה אחרי, הסימן על המצח של בנט דהה ונמחק. אשתקד הוא הקפיד בכבודו של נתניהו, היום נואם על "מכונת הרעל וההסתה"; אז הצהיר שיעדיף ממשלת ימין, היום הוא מדבר בזכות ממשלה עם מרצ ורע"מ כפתרון הטוב ביותר לישראל. לכל בר דעת היה ברור שכך יקרה: אנושי להסתחבק עם מסתחבקיך ולרתוח על מבקריך. אבל השינוי הזה, שעבר בימינה רק על בנט וכהנא, זרע את זרעי התפרקות המפלגה, ובעקבותיה הקואליציה כולה. הנה הניסוי שנכשל באמת: קשה מאוד להלהיב תומכים עם גישה של "לא הייתה ברירה, אז הלכנו על זה". אבל בלתי אפשרי, לתמוך לכתחילה במה שאנשיך רואים, במקרה הטוב, כפתרון בדיעבדי. שיקלי, סילמן ואורבך לא קיבלו את התזכיר שלפיו יאיר גולן עדיף על מאי גולן, עבאס על ש"ס, וביבי הוא כמו טיבי. בנט הציע להם תבואה משוגעת, והם, כך התברר, בכלל רגישים לגלוטן.
מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. אמנם, סער נאלץ לוותר על פיצול תפקיד היועמ"ש ועל חוק יסוד החקיקה: במכון סבורים שקבורת היוזמה בוועדה קואליציונית היא בזבוז היסטורי של הזדמנות להסדרת כללי המשחק בין הרשויות.
ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. ובכל זאת, בוחרי המרכז-שמאל מרוצים מהממשלה עד השמיים. מוסי רז מצביע בעד תקנות יו"ש בלי לצייץ, ונעמה לזימי מחוקקת את חוק ההסדרים הכי קפיטליסטי בעשורים האחרונים. הנה ההבדל: מצביעי רינאווי-זועבי זועמים עליה בגלל שמרדה בקואליציה, מצביעי אורבך הפגינו שנה מתחת לביתו בגלל שסירב למרוד.
לקריאה נוספת:
אבל לשווא ינסה ראש הממשלה לשכנע את בוחריו באותות ובמופתים שהממשלה הזו ימנית לא פחות, אולי יותר, מקודמתה. אם להתקדם מאתיים שנה מרבי נחמן, הוויכוח בין בנט ושקד לאורבך וסילמן משול למי שצופים בסצנה מסרט אימה של אלפרד היצק'וק. התמונה פסטורלית: אישה יפה צועדת ברחוב שטוף שמש. מה שהופך את האירוע לסרט אימה הוא הסאונד, מוזיקה קודרת, מבשרת רעות. תראו כמה הכל יפה, אומרים בנט ושקד. תשמעו מה הולך לקרות, אומרים אורבך וסילמן. ראש הממשלה מציע להתעלם מההרכב הקואליציוני, בחלקו אנטי ציוני ובחלקו פוסט ציוני. ולהתמקד בהחלטות. מתנגדיו ופורשיו רואים את גידופיו של יאיר גולן, את תיאבונם של זועבי וטהאא, את ראשות הממשלה המתקרבת של לפיד, ומשוכנעים שזה ייגמר רע מאוד.
זה מה שקרה בשנתה הראשונה של הקואליציה. והנה מה שיקרה בשנה הקרובה, הקצרה: בנט ושקד, הלא הם גם שר הפנים המיועד וזו הנוכחית, יתקשו מאוד להמשיך יחדיו כל עוד אינם מסכימים על סוף הסרט. הוא הרי טוען היום שאם רק יוכל, יקים שוב את הממשלה הנוכחית, ושחזרת נתניהו היא סכנה לישראל. היא, לעומתו, רוצה בהקמת ממשלת ימין. איש מתומכיו לא מאמין במסר שלה, איש מתומכיה לא מאמין במסר שלו. אם אחד מהם לא יתיישר, נגזרו דרכיהם להיפרד, ולאכול איש איש מתבואתו.
Comments