ברשימה זו בכוונתי לטעון כי גורם מרכזי לחוסר התפקוד של רבים ממשרדי הממשלה במהלך מלחמת "חרבות ברזל" הוא היעדרו של פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי על הממשלה מזה שנים רבות. שורה ארוכה של קשיים שמצטלבים זה בזה, ותיקים כחדשים, קבועים כזמניים, קשים כקלים, הובילו למצב בו הפיקוח הפרלמנטרי בישראל הוא חלש ורפה. והתוצר? משרדי ממשלה שאינם יכולים לתת את המענה הנדרש לאזרחיות ואזרחי המדינה.

משרדי ממשלה בחוסר תפקוד

ביום 7 באוקטובר 2023 בשעות הבוקר המוקדמות החלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה. תושבי ותושבות העוטף, כמו מאות אחרים שהיו במסיבה באזור, נטבחו ללא הבחנה. מאז, מדינת ישראל מצויה במצב של לחימה. השלכותיה של אותה שבת שחורה הן בלתי-נתפסות: 239 בני ובנות ערובה מוחזקים בעזה נכון לשעה זו; כ-1,400 בני אדם נהרגו; אלפים נפצעו; עשרות אלפים פונו מבתיהם; בגבול לבנון עודנה מתנהלת חזית לחימה נוספת ומשמעותית; כחצי מיליון אזרחים ואזרחיות גויסו למילואים. עם ישראל זקוק לשירותים שהמדינה שלו אמורה להעניק לו. אך המדינה כושלת ואינה ממלאת את חובותיה.

מבקר המדינה אנגלמן, המכהן בתפקידו מאז שנת 2019, התבטא מספר שבועות מאז השבת השחורה באופן חריג, ואמר כי "הממשלה נכשלת בטיפול בעורף". גורמים במשרד מבקר המדינה הגדירו זאת כשילוב של מחדל וכישלון, והצביעו על מקרים רבים של כשלים חוזרים ונשנים, היעדר תכלול של הטיפול בעורף, וחוסר יכולת של משרדי הממשלה לבצע את תפקידם באופן מספק.^[1]

משרד ההסברה היה המשרד שכשל באופן הבוטה ביותר מהרגע הראשון. מזה זמן ניכר, המשרד, כמו חמישה משרדי ממשלה אחרים (בהם גם משרדים כגון ביטחון לאומי, חינוך ומודיעין), פעל ללא מנכ"ל.^[2] בהתאם לדיווחים עיתונאיים, בישיבת הממשלה שנערכה בשבת השחורה, שרת ההסברה ביקשה אנשי קשר, כיוון שאינה יודעת איך לבצע הסברה במצב דברים זה.^[3] ואכן, כלל לא נעשתה הסברה מטעם משרד ההסברה. מהר מאוד לאחר פרוץ המלחמה, לציבור הישראלי – ולמעשה גם לציבור בעולם – הובהר כי משפיעניות ומשפיענים ישראלים או אוהדי ישראל, או אף אזרחיות ששיתפו תכנים רלוונטיים, הם אלו שהובילו את ההסברה הישראלית. היעדר היכולת והכישורים של משרד ההסברה לפעול הובילו לוואקום, שאליו נכנסו גורמים פרטיים.^[4] בהיעדר היכולת לפעול, שרת ההסברה התפטרה.^[5] כשבועיים מפרוץ המלחמה המשרד נסגר, ותקציביו הועברו למנהל העוטף.^[6]

עם זאת, ועל אף כישלונו של משרד ההסברה, עדיין התקיימה הסברה ישראלית, הן בחסות גורמים פרטיים והן בחסות משרדי ממשלה אחרים (כגון משרד החוץ). לא ניתן לומר זאת באשר למשרד ראש הממשלה, אשר אחראי על תיאום בין המשרדים השונים, ובין הזרועות הביטחוניות לאזרחיות. בשונה מהרבה משרדי ממשלה אחרים שהיו ברי-תחליף באמצעות התגייסות אזרחית, משרד ראש הממשלה הוא חסר תחליף. דיווחים עיתונאיים כבר מהימים הראשונים של הלחימה מעידים, על בסיס שיחות עם גורמים הקשורים למשרד, כי הטיפול בתכלול הצרכים האזרחיים והביטחוניים לוקה בחסר, אינו ענייני, יעיל או מקצועי.^[7] בעוד שקודם לכן גובש נוהל להתמודדות עם מצבי חירום, בפועל לא פועלים על פיו; כאשר זוהו קשיים והתבקשו תשובות כיצד לפעול, לא הייתה כתובת לפנות אליה; יוזמות התנדבות שונות, כולל של בכירים ובכירות במשרד, נדחו; משרות רבות במשרד לא אוישו.^[8] עבודת התיאום הייתה כל כך לא יעילה והמחסור בכוח אדם מקצועי כה הורגש, עד כדי כך ששר האוצר ניסה למנות פרויקטור לתקופת החירום שייעודו יהיה תיאום עבודת המשרדים האזרחיים.^[9] בהיעדר תיאום פנים-ממשלתי, ניסיון זה נחסם.^[10] מקורות שונים, בהם יושב ראש השלטון המקומי, תיארו גם היעדר תיאום מערכתי בין משרדי הממשלה לרשויות המקומיות.^[11]

דוגמה נוספת של משרד מקצועי בתפקוד חלקי היא משרד התחבורה. הן בתחום של הטסת נשות ואנשי מילואים חזרה לארץ, הן בתחום של מערך היסעים לפינוי תושבות ותושבי הדרום בימים לאחר פרוץ הלחימה (וכן הצפון בשבועות העוקבים), והן בתחום של תחבורה ציבורית בסופי שבוע עבור משרתי המילואים, משרד התחבורה לא הצליח לתת מענה הולם.^[12] החברה האזרחית היא זו שהובילה מערכי היסעים עבור המפונים ועבור אנשי ונשות המילואים.^[13] מהשבת השחורה בה תוך שעות בודדות אנשים נקראו למילואים, אך לא הופעלה תחבורה ציבורית מתאימה,^[14] עובר בימים לאחר מכן, עם תנועה רבה של כוחות מילואים, אשר המשיכו להתאפיין ב"כאוס תחבורתי",^[15] וכלה בהטחת האשמות של משרד התחבורה במשרד הביטחון^[16] – משמעות הדברים הייתה צורך אזרחי להירתם למשימה הלאומית, תוך התגייסות אזרחית ושימוש במשאבים אזרחיים.^[17]

אלו דוגמאות בלבד. ביקורות רבות הופנו גם כנגד משרדים ממשלתיים נוספים שהתקשו לתפקד מטעמים שונים, בהם המשרד לביטחון פנים, משרד החינוך, משרד החקלאות ומשרד הרווחה. על הכשלים הפנימיים של כל משרד יש להוסיף, כאמור, את חוסר התיאום בין משרדי הממשלה השונים. כך למשל, קרוב לחודש אחר פרוץ המלחמה, למשרד הרווחה לא היה מידע מלא על כמות וזהות הילדים שהתייתמו משני הוריהם כתוצאה מהמלחמה.^[18] היעדר יכולת פנים-ממשלתית להצליב מידע בין משרד הרווחה לבין משרד הבריאות ומשרד הביטחון אשר החזיקו במידע, בעיקר במקרים שאחד ההורים אזרח והשני חייל, הוביל לכך שהמידע היה לקוי, וכתוצאה מכך, הוביל לחוסר טיפול, עד כדי צורך לערב את יחידת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים.^[19]

איך הגענו למצב הזה?

מזה זמן רב ידוע כי הפיקוח הפרלמנטרי בישראל חלש, והכנסת אינה מהווה מפקחת יעילה ואיכותית על הממשלה.^[20] להיעדר הפיקוח יש השפעה לא מבוטלת על חוסר התפקוד של משרדי הממשלה, כפי שנחשף במלחמה. אין לכחד – יש בעיות עומק בממשלה המנותקות משאלת הפיקוח הפרלמנטרי. ואולם, הפיקוח הפרלמנטרי, לו היה קיים באופן אפקטיבי, היה יכול לצמצם את השפעתן. מינויים לא ראויים, אי-מילוי תקנים שהוקצו, חוסר במידע, חוסר תיאום, העברת תקציבים שלא כדין: כל אלה בעיות פנימיות של הממשלה אשר פיקוח פרלמנטרי היה יכול לחשוף, לאוורר, למזער, להרתיע או אף לפתור.

מחקר אמפירי המבוסס על ראיונות עומק חצי-מובנים עם נשות ואנשי ממשל, לצד תיעוד פרלמנטרי של פעילות הכנסת שנערך על-ידי הח"מ,^[21] מאפשר לזהות קשיים רבים בפעילות הכנסת וביכולתה להיות מפקחת יעילה על הממשלה. על הנייר קיימים מנגנונים רבים המיועדים לאפשר לכנסת לפקח על הממשלה, אשר מעוגנים בנורמות שונות (חוקי היסוד, החקיקה, תקנון הכנסת והוראות נוהל שונות). עם זאת, על אף הפוטנציאל האדיר של הכנסת להוות מפקחת אפקטיבית, בפועל אין זה המצב.^[22]

מדוע? מהאופן בו הכנסת על יושביה עובדת ומנהלת את הפיקוח הפרלמנטרי ניכר כי היא אינה תופסת את הפיקוח כמשימה מרכזית, ומתעדפת באופן גורף את עבודת החקיקה (נתון שמשתקף היטב בממדי החקיקה בישראל^[23] ובהיקף המשאבים שמוקצים לה לעומת עבודת הפיקוח). מרבית הפיקוח שכן מתקיים הוא רספונסיבי, והכנסת סמוכה על שולחנה של הממשלה, במקום להוביל יוזמות פיקוח שונות. הפיקוח שמתקיים הוא דל, חלש, מוקדש לו זמן מועט, והוא אינו יעיל. סממן בולט בהקשר זה הוא חוסר ההמשכיות: גם במקרים שבהם מתקיים אירוע פיקוח משמעותי, הוא לרוב מסתיים ללא דוח או מסקנות, באופן שמונע את המשך ההתייחסות והעשייה הממשלתית באותו נושא.^[24]

בעיות מבניות כרוניות מוסיפות על כך. הכנסת אינה גדולה, ועומדת על 120 חברים, אשר נדרשים למשימות פרלמנטריות רבות. לכך יש להוסיף את גודלה הניכר של הממשלה המורכבת מכ-30 משרדים, המצריך עבודת פיקוח נרחבת יותר. במקרים רבים אף אין התאמה נושאית בין ועדות הכנסת למשרדים המפוקחים,^[25] ונוצר מצב בו סוגיות רבות נופלות בין הכיסאות. החברות הכפולה, המשולשת (והמרובעת, לעיתים) בוועדות מונעת השתתפות אפקטיבית של חברות וחברי כנסת ואת היכולת להתכונן מראש לדיונים.

ניתן אף לתהות, לו היה זמן, אם היה מתקיים פיקוח אפקטיבי. בכנסת, כך מתארים ותיקי הכנסת, "אבדה השכינה".^[26] תרבות המדיה החדשה, ועימה הצורך להיראות יותר מאשר לעשות, נותנים את אותותיהם. הקיטוב ההולך והגובר מקשה לא רק על שיתופי פעולה רחבים אלא גם על היכולת להגיע להסכמות צרות ונקודתיות, ולעיתים על היכולת לשבת יחדיו באותו חדר. המשמעת הקואליציונית הנוקשה גם "מיישרת" את חברי הכנסת לימין הקואליציה, ומונעת במקרים רבים פיקוח אפקטיבי גם בסוגיות מקצועיות שאינן מצויות במחלוקת פוליטית.

גם היחסים שבין הכנסת לממשלה הופכים את מלאכת הפיקוח למורכבת יותר. משלב איסוף הנתונים והיכולת לפלח אותם ועד שלב שיתוף הפעולה ומסירת המידע, הדרך מלאה בחסמים. שני המוסדות אינם מגלים הבנה לצורת העבודה השונה של המוסד האחר.^[27] שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים גוברים במקרים רבים על שיקולים מקצועיים ועל חובת הממשלה לסייע לכנסת במלאכה זו.^[28] ישנן דרישות דיווח רבות שאינן רלוונטיות, אשר מעמיסות הן על כתפי הממשלה והן על כתפי הכנסת שלא לצורך. רבות מהן, כך מתגלה בדיעבד, לא נדונות בוועדה. חלקן אף לא נקראות.

כשבוחנים את מכלול התופעות האלה, ויש עוד רבות לצידן, קל להבין מדוע אין לחברות וחברי הכנסת תמריץ לפקח על הממשלה באופן אפקטיבי. ככלל, הפיקוח אינו מושך עניין תקשורתי, וכתוצאה מכך אינו מושך עניין ציבורי או תמורה אלקטורלית. במקרים שכן, הקרדיט ניתן ליושבת ראש הוועדה, באופן שמונע משאר חברות וחברי הוועדה תמריץ אישי לפקח ("זה לא מוסיף לך נקודות").^[29] במישור הבין-מפלגתי והפנים-מפלגתי אף קיים תמריץ שלילי, שכן פיקוח אפקטיבי עשוי לגבות מחברי הקואליציה מחיר פוליטי מעצם נכונותם לבקר את חברי הממשלה. על אלה יש להוסיף ארבע שנים (2019–2022) שבהן מרבית סדר היום הפוליטי היה ממוקד בבחירות, בבניית קואליציות ובשימורן, באופן שהוסיף משקל יתר לצבר הבעיות הקיימות.

ניתן לזהות כעת כי מכלול הבעיות שהובילו את הכנסת להיות מפקחת כה חלשה על הממשלה, אפשרו לממשלה לצבור כוח רב, ובמקרים רבים לפעול באין מפריע, מבלי שהיא נבדקת ועבודתה נבחנת בקפידה, ומבלי שאנשיה עומדים בפני דרישה לאחריותיות, מקצועיות ועמידה ביעדים. חוסר התפקוד של רבים ממשרדי הממשלה קשור לכך בקשר הדוק.

 מה הלאה?

בראש ובראשונה, נחוצה הבנה יסודית כי פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי הוא חיוני לתפקוד מערכת הממשל כולה. משרדי הממשלה נדרשים להבין כי על אף הרצון – האנושי, המוסדי, הטבעי – באוטונומיה ובהיעדר ביקורת, הביקורת הפרלמנטרית מטייבת את אופן הפעולה שלהם. היא מובילה אותם לאסוף מידע חיוני וחשוב שהם משתמשים בו לאחר מכן. היא מונעת שחיתות, משפיעה על סדר היום של המשרדים ומנווטת אותו לסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. היא מובילה אותם להבין ולאמוד יעדים לעבר, ולתכנן הישגים ויעדים לעתיד. היא דורשת מהם לגלות אחריותיות, באופן שמטייב את העשייה הממשלתית.

בשני העשורים האחרונים היו שתי יוזמות פוליטיות משמעותיות לטייב את הפיקוח הפרלמנטרי. האחת, בשנת 2009, הובילה למסמך משותף אשר נכתב על ידי מזכיר הממשלה דאז, עובד יחזקאל, ומזכיר הכנסת דאז, איל ינון.^[30] עם חילופי ההנהגה הפוליטית עבודה חשובה זו ירדה לטמיון. השנייה בשנת 2018, בתמיכת יושב ראש הכנסת אדלשטיין, אשר העמידה את הפיקוח הפרלמנטרי במרכז סדר היום הפרלמנטרי. במסגרת זו תוכננו עבור ועדות הכנסת שני ימי עבודה שנתיים שיוקדשו לתכנון הפיקוח הפרלמנטרי ולמעקב אחר ביצועו.^[31] התקיים דיון חשוב, מהמעטים שנדונו באופן זה במליאת הכנסת, בו הודגשה חשיבות הפיקוח, גם על ידי חברי קואליציה בולטים, ביניהם שרת המשפטים דאז, איילת שקד, והשר המקשר בין הכנסת לממשלה, יריב לוין.^[32] גם יוזמה זו נגדעה עם יציאתה של הכנסת ה-20 לפגרת בחירות בשלהי שנת 2018. כיום, בסוף שנת 2023, הגיעה העת לשוב ולהעמיד את יכולתה של הכנסת לפקח באופן אפקטיבי על הממשלה על סדר היום הפוליטי והציבורי.

מערכת הממשל שלנו לא תוכל לצאת מהמלחמה הזו כפי שנכנסה אליה. ניתן להניח כי הציבור לא ייתן לה, ויש לקוות שגם קברניטי הממשל עצמם לא יתנו לה. בין המשימות שמערכת הממשל של היום שאחרי תצטרך לקחת על עצמה, ראוי להציב במקום גבוה ומרכזי את חשיבות הפיקוח הפרלמנטרי. במסגרת זו של חשיבה מחדש, חיוני כי הממשלה תישא באמתחתה שתי מושכלות יסוד בנוגע לפיקוח:

האחת, פיקוח פרלמנטרי הוא אבן היסוד של מערכת ממשל דמוקרטית. מדוע ביקשה הממשלה אך בתחילת שנת 2023 להסיר את הבלמים של בית המשפט ולהחליף אותם בבלמים על בית המשפט? בשם רצון העם, כזכור. היו שטענו אז, לא לפני הרבה זמן, כי בית המשפט מונע מהעם, באמצעות הנציגים אותם הוא בחר לכנסת, למשול. אם כך, הגיע זמנם של נציגי הכנסת למשול. וחלק חיוני, קרדינלי ממש, מאקט המשילות של הכנסת, הוא למנוע מהממשלה לצבור כוח בלתי מוגבל. למנוע ממנה להיסגר, ספונה במשרדיה, ללא ביקורת ובקרה. למנוע ממנה להפנות תקציבים לאן שתחשוב לנכון, בהתאם לאינטרסים פוליטיים קצרי טווח. טענו כנגד בית המשפט שהתערב בפעילות הממשלה, טענו כנגד היועצים המשפטיים, טענו כנגד החשבים, טענו כנגד כל בלם מקצועי. אם כך, הנה, הגיעה העת. אם כבר רוקנו חלקם של הבלמים המקצועיים, בשם רצון העם, הממשל נדרש – למצער – למקם את הנציגים הפוליטיים מקרבו כגורמי בקרה על כוחה של הממשלה ועל האופן בו היא פועלת.

מערכות הממשל המודרניות, החל מהמאה ה-17 ואילך, עוצבו בדיוק למטרה זו. מכתיבתם של מיל ושל מונטסקיה,^[33] דרך עיצוב הפרלמנט הבריטי, המערכת הצרפתית והחוקה האמריקנית במאות ה-17 וה-18, ניתן לראות כי בבסיס המערכות השלטוניות עומד מודל של בלמים ואיזונים אשר נועד למנוע מגורם אחד (ראש הממשלה, המלך, הנשיא) לצבור ולהפעיל כוח בלתי מוגבל.^[34]

השנייה, פיקוח פרלמנטרי הוא אינטרס ישיר וברור של כלל הגורמים המערכת הממשל. עבור האופוזיציה זה התפקיד הראשון במעלה, אך ודאי לא רק עבורה. כפי שפורט, הפיקוח הפרלמנטרי חיוני עבור הממשלה עצמה כדי לטייב את פעילותה. עבור הכנסת כמוסד, הפיקוח הפרלמנטרי מאפשר לה מידה מסוימת של הפרדה מהממשלה, במשטר שבו "התכת רשויות".^[35] עבור מפלגות הקואליציה פיקוח פרלמנטרי הוא כלי ראשון במעלה על מנת לוודא כי יתר מפלגות הקואליציה עומדות במחויבויות השונות שלהן מכוח ההסכמים הקואליציוניים.^[36]

לסיכום, ומתוך מחשבה קדימה, היעדרו של פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי הוביל לפגיעה משמעותית ביכולת של מדינת ישראל לתפקד כראוי. כך בשגרה, וכך בימי הלחימה. כחלק מהחשיבה כיצד לצאת מהמלחמה הזו עם מערכת ממשל שמתפקדת טוב יותר, יש למקם את הפיקוח הפרלמנטרי גבוה בסדר העדיפויות, ולייחס לו את כובד המשקל הראוי.

***

המחברת מודה מאוד לשחר רוסו על עזרתה במחקר ולחגי שלזינגר על הערותיו המועילות והטובות.

לקריאת הטקסט במקור >>>

הערות

[1] שחר אילן "משרד מבקר המדינה על הממשלה: 'גם מחדל וגם כישלון'" כלכליסט (1.11.2023).

[2] מערכת הארץ "קריסת מערכות ממשלתית" הארץ (16.10.2023).

[3] רפאלה גויכמן "משרד ההסברה לא מתפקד, ומשפיענים מרחבי העולם מתגייסים לעזרה" TheMarker (9.10.2023).

[4] כתבי הארץ "השר זוהר: חד משמעית, במשרדי ממשלה לא ניתן מענה ביומיים הראשונים" הארץ (15.10.2023).

[5] נטעאל בנדל "סוף־סוף נכנסים לאירוע: יותר משבוע אחרי הטבח – משרדי הממשלה מתחילים לגלות סימני תפקוד" ישראל היום (17.10.2023).

[6] איתמר אייכנר "אחרי התפטרות דיסטל: משרד ההסברה נסגר ותקציבו הועבר למנהלת העוטף" Ynet (22.10.2023).

[7] איתמר אייכנר "עובדים במשרד רה"מ: מנכ"ל המשרד יוסי שלי לא מתפקד" Ynet (11.10.2023).

[8] אמיתי גזית "גם בשעת חירום: 'משרד ראש הממשלה לא מתפקד, זה מזעזע'" כלכליסט (10.10.2023).

[9] נתי טוקר "משרד רה"מ לא מתפקד – ואודי אדירי ימונה לאחראי על תיאום פעילות המשרדים" TheMarker (16.10.2023).

[10] כתבי TheMarker "שלושה שבועות מהאסון: אילו משרדי ממשלה התעשתו והתחילו לתפקד?" TheMarker (30.10.2023).

[11] דנה ויס "יו"ר השלטון המקומי: חלק מהשרים ירדו למחתרת, רוב המשרדים לא מתפקדים" N12 (21.10.2023).

[12] מירב ארלוזורוב "כל המנוסים עזבו: נתניהו הרס את משרד ראש הממשלה ונשאר בלי מטה מקצועי – ועם יוסי שלי" TheMarker (10.10.2023).

[13] נדב איל "בלי אסטרטגיה, תפקוד ומנהיגות| 16 יום של מלחמה, ונתניהו לא מצליח להתעשת" Ynet (22.10.2023).

[14] יפעת ראובן "כשמשרד התחבורה לא זז במלחמה, ארגוני ההתנדבות הניעו את ההסעות לדרום" TheMarker (15.10.2023).

[15] רועי רובינשטיין "חיילים מדווחים על כאוס תחבורתי: 'לוקח שעות להגיע לבסיסים, אין עדכונים" Ynet (9.10.2023).

[16] אביב לביא "משרד התחבורה הפעיל רכבות בשבת בשו-שו, והפסיק לפני שזה יהפוך להרגל" זמן ישראל (11.11.2023).

[17] ראובן, לעיל ה"ש 14.

[18] ישיבת ועדת העבודה והרווחה מס' 108 של הכנסת ה-25 בנושא היערכות שירותי הרווחה לטיפול בילדים שהתייתמו מהוריהם (31.10.2023) (פרוטוקול הישיבה נגיש כאן).

[19] חן שליטא "המחדל האזרחי המתמשך: חודש אחרי והמדינה עדיין לא יודעת כמה ילדים התייתמו משני הוריהם" שומרים (2.11.2023).

[20] חן פרידברג איך משפרים את עבודת הכנסת כגוף מחוקק ומפקח? המלצות עיקריות (המכון הישראלי לדמוקרטיה, מהדורה מעודכנת 2018).

[21] המחקר כלל ארבעה עשר ראיונות, אשר התקיימו מספטמבר 2022 עד מאי 2022. מרבית המרואיינים ביקשו להישאר בעילום שם, לצד שיוכם המוסדי ותפקידם. להרחבה אודות ממצאי המחקר ראו בל יוסף כנסת תכליתית: חיזוק יכולות הפיקוח של הכנסת על הממשלה (נייר מדיניות, תכלית, עתיד להתפרסם 2024).

[22] לדיון בפוטנציאל הבלתי-ממומש של יכולות פיקוח ראו, למשל, Chen Friedberg, From a Top-Down to a Bottom-Up Approach to Legislative Oversight, 17 J. of Legis. Stud. 525 (2011); Riccardo Pelizzo, Rick Stapenhurst and David Olson, Parliamentary Oversight for Government Accountability (Research Collection School of Social Sciences 1.2006 ,2006).

[23] הכנסת חקיקה בכנסת העשרים: בראי שבעים שנות חקיקה במדינת ישראל (2019), (זמין כאן); וכן משרד המשפטים דוח החקיקה הממשלתי 2018 (2019), (זמין כאן).

[24] ראו כחריג בולט: ועדת הפנים והגנת הסביבה דין וחשבון מסכם של ועדת המשנה לטיפול בזיהום האוויר הנגרם משרפות פסולת בשטחים פתוחים (2018). דו"ח זה הצליח להוביל לשינוי מדיניות פנים-ממשלתי.

[25] נועה קברטץ-אברהם הממשק בין הכנסת לממשלה בתהליכי חקיקה ממשלתית 23 (מחקר מדיניות 147, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020); פרידברג, לעיל ה"ש 20, בעמ' 16.

[26] מידע זה נאסף במסגרת הראיונות שבוצעו לצורך המחקר, ראו לעיל ה"ש 21. הביטוי נועד לבטא את העמדה כי בבית המקדש השני לא הייתה שכינה, במובן זה שלא נכחה בו הרוח האלוהית, שלשמה נעשה הדבר.

[27] ראו בהקשר זה את הגישה שמציגה היברט ביחס לדינמיקה בין רשויות השלטון, אשר יפה גם לעניינינו: Janet Hiebert, Charter Conflicts: What is Parliament's Role? 50–51 (2002).

[28] ס' 42(א) לחוק-יסוד: הממשלה.

[29] פרוטוקול ישיבה 106 של ועדת הכנסת, הכנסת ה-24, בנושא חיזוק מעמדה של הכנסת ויכולת הפיקוח שלה – מסירת מידע למרכז המחקר והמידע, 18–19 (7.6.2022) (חבר הכנסת אלון טל).

[30] עובד יחזקאל ואיל ינון מזכר בנושא הצעות והמלצות בעניין יחסי הגומלין שבין הכנסת לבין הממשלה (ירושלים, פברואר 2009).

[31] יחידת כת"ף: סיכום פעילות בכנסת ה-20 | שנת פעילות ראשונה" הכנסת 2 (דצמבר 2018) (זמין כאן); מכתב מיואל (יולי) אדלשטיין, יושב ראש הכנסת, ליושבי ראש הוועדות השונות בכנסת (30.5.2018). המכתב זמין כאן.

[32] ד"כ 2.7.2018, 69.

[33] Baron de Montesquieu, The Spirit of the Laws (1748); John Stuart Mill, Considerations on Representative Government (1861).

[34] Bernard Manin, Principles of Representative Government (1997).

[35] יואב דותן ״האם הכנסת כפופה לדרישה חוקתית לענייניות?״ משפטים על אתר יב 1, 27 (2018).

[36] Shane Martin & Richard Whitaker, Beyond Committees: Parliamentary Oversight and Coalition Government in Britain (2019); Royce Carroll & Gary W. Cox, Shadowing Ministers: Monitoring Partners in Coalition Governments, 45 Comp. Political Stud. 220 (2012).