בסמוך להקמת המדינה קבע דור המייסדים כי בכנסת, בית הנבחרים של העם, יכהנו 120 נציגות ונציגים. במרוצת הזמן, אוכלוסיית ישראל צמחה פי 12; מערכת הממשל, עליה הכנסת מפקחת, גדלה במאות אחוזים; והוועדות, הצעות החקיקה והדיונים הלכו ורבו – אך גודל הכנסת נותר בעינו.

מציאות זו מובילה כיום לשתי בעיות מרכזיות: פגיעה בייצוג הדמוקרטי של הציבור בכנסת ותפקוד פרלמנטרי לקוי של הכנסת כמוסד. חברי הכנסת עמוסים בעבודה בוועדות מרובות; יכולת הפיקוח על הממשלה נפגעת; החקיקה סובלת מרדידות מקצועית; והדיונים במליאה ובוועדות מתאפיינים בנוכחות דלילה. לא בכדי אמון הציבור בכנסת מצוי בשפל של כל הזמנים. האם, אם כן, הגיעה העת להגדיל את הכנסת?

בשאלה זו עוסק נייר המדיניות שלפניכם, אשר סוקר את שורשי הבעיה, מעניק מבט השוואתי על תהליכי הגדלת מחוקקים ברחבי העולם, ומציע מספר פתרונות לשינוי המצב. נייר זה מנתח את השאלה באמצעות שילוב של מתודולוגיות היסטוריות, השוואתיות ומוסדיות, ומבקש להעלות לדיון את אחד המשתנים החשובים ביותר המשפיעים על איכות החקיקה והפיקוח הפרלמנטרי בישראל.

הדיון ההיסטורי מתאר כיצד המספר 120 ייצג מיומו הראשון פשרה פרגמטית בתקופת הקמת המדינה ונועד להיות פתרון זמני בלבד. הדיון ההשוואתי מלמד על חריגות מצבה של הכנסת: יחס הייצוג בישראל – כ-82,000 אזרחים לכל חבר כנסת – גבוה משמעותית מהמקובל בדמוקרטיות בעלות מאפיינים דומים. בניגוד לישראל, מרבית הדמוקרטיות בעולם מתאימות את גודל הפרלמנט לצרכים המשתנים של האוכלוסייה. מדינות בגודל דומה לישראל מחזיקות בתי מחוקקים גדולים משמעותית: בלגיה (150 חברים), צ'כיה (200 חברים), אוסטריה (183 חברים), פורטוגל (230 חברים), שווייץ (200 חברים), יוון (300 חברים) ושבדיה (349 חברים). השוואה זו מדגישה עד כמה חריג מצבה של ישראל בנוף הדמוקרטי העולמי. הדיון המוסדי מנכיח את המחירים החברתיים של הותרת הכנסת בגודלה הנוכחי ובוחן אותן מול החלופות של שינוי המצב.

לצד השאלה העקרונית אם יש להגדיל את הכנסת, אשר נענית בחיוב, נייר המדיניות בוחן את השאלות הנגזרות ממסקנה זו, ובפרט כיצד ראוי להגדיל את הכנסת ובכמה חברים? ההצעה המרכזית בנייר היא להוסיף 60 נציגות ונציגים נוספים, כך שבסך הכול תמנה 180 חברי כנסת. הגדלה זו תאפשר שיפור משמעותי ביחס הייצוג, תסייע לחברי הכנסת להתמקצע בתחומים ספציפיים, תפחית את העומס בוועדות ואת החברות המקבילה בהן, תחזק את יכולת הפיקוח על הממשלה ותשפר את איכות החקיקה והדיון הציבורי.

עם זאת, כדי למנוע את שכפול הבעיות הקיימות בכנסת הנוכחית גם בכנסת מורחבת, חיוני לקדם ארבעה מהלכים משלימים למהלך ההגדלה. ראשית, יש להקטין את הממשלה ולהגביל את מספר השרים וסגני השרים, מהלך שגם יאזן את העלות התקציבית של הגדלת הכנסת. שנית, יש להגביל את מספר הוועדות הפרלמנטריות ולמנוע הקמת ועדות חדשות שתפזרנה את משאבי הכנסת. שלישית, יש להטמיע דרישת קוורום בוועדות, שתקבע נוכחות מינימלית של חמישה חברי כנסת לשם קיום דיון והצבעה. רביעית, בעקבות הגדלת הכנסת יתייתר הצורך בהסדר החוק הנורבגי, ולכן יש לבטלו.

על-מנת לממש את המהלך להגדלת הכנסת, מוצעות בנייר שתי דרכים עיקריות למימוש המהלך: (1) הגדלת הכנסת ב-60 חברי כנסת שייבחרו בבחירות אזוריות, כך שישלבו ייצוג ארצי וייצוג אזורי; או (2) הגדלת הכנסת ב-60 חברי כנסת שייבחרו בהתאם לשיטת הבחירות הקיימת.

מוצע לקבוע את ההסדר כניסיון שיימשך במהלך כהונתן של שתי כנסות, עם אופציית יציאה אוטומטית: אם הכנסת השנייה תחת ההסדר לא תאשרר אותו, יחזור המצב לקדמותו. גישה זו מאפשרת לבחון את האפקטיביות של המהלך ולצמצם התנגדויות פוליטיות וציבוריות.

עד למימוש המהלך להגדלת הכנסת, ועל-מנת להתמודד טוב יותר עם הבעיות הנוכחיות בעבודת הכנסת וביכולתה לייצג, יש לנקוט בצעדים מיידיים שיסייעו לשיפור תפקודה. נייר זה מבקש לתת בהם סימנים: צמצום החקיקה הפרטית המעמיסה על הכנסת; הקטנת הממשלה באופן מיידי; הטמעת דרישת קוורום של חמישה חברי וחברות כנסת בוועדות; ושינוי החוק הנורבגי כך שכל השרים וסגני השרים יחויבו להתפטר מהכנסת.

הנייר הוא חלק מסדרת מחקרים של מכון תכלית, המכונה ״כנסת תכליתית״. מטרתה היא להשיב לכנסת את מקומה המרכזי במארג החוקתי של ישראל, תוך הפיכתה למוסד אפקטיבי בביצוע משימות החקיקה, הפיקוח והדיון הציבורי.