עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
ד"ר אלעד גיל
|26.02.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|20.04.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|29.01.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|20.04.2025
ד"ר אלעד גיל
|26.02.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|29.01.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עו"ד ד"ר מורן נגיד
|01.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עו"ד עדן פרבר
|10.12.2024
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
ראשי חוקה ויסודות המשטר מערכת המשפט עיון השוואתי במעורבות נבחרי ציבור בבחירת שופטים לבתי משפט עליונים
הוויכוח בנושא רגיש זה הגיע ללב המחלוקת הציבורית בישראל בחצי הראשון של שנת 2023 הרקע: הצעת תיקון שיזמה הקואליציה לחוק יסוד:השפיטה המבקשת לשנות את הרכב וועדת הבחירה הפועלת בישראל מאז ,1953 ולהחליפו בוועדה הנשלטת על-ידי רוב של נבחרי ציבור מהקואליציה. מוקד מרכזי בוויכוח בין תומכי ומתנגדי הרפורמה עוסק במשפט ההשוואתי, כלומר — בשאלה מה נהוג במדינות דמוקרטיות אחרות. תומכי הרפורמה מצטטים מחקרים הטוענים, במידה של צדק, כי ברוב העולם נהוג שנבחרי ציבור נוטלים תפקיד מרכזי בבחירת שופטים לערכאה העליונה. מתנגדי המהפכה מצטטים בתשובה מחקרים הגורסים, גם כן במידה של צדק, כי במרבית העולם הדמוקרטי קיים אתוס של בחירה על בסיס אמות מידה מקצועיות, ולמעט בפולין – הידועה כמדינה המצויה בנסיגה דמוקרטית – אין לקואליציה שליטה על מינוי שופטים. בשני הצדדים, לצד הטענות הנכונות, קיימת לעתים נטייה שלא להתעמת עם נתונים שמלמדים על מורכבות ההשוואה ועל מגבלותיה.
נייר זה מציע מחקר עומק השוואתי המבקש לפצח את השאלה כיצד מדינות הרלוונטיות להשוואה עם ישראל (לפי פרמטרים מוגדרים) מאזנות בין הצורך לאפשר השפעה דמוקרטית של נבחרי ציבור על הליך הבחירה לבין שימור מקצועיות בית המשפט העליון ועצמאותו. מטרתנו היא להבין כיצד אותן מדינות מיישבות את המתח בין הפקדת סמכות הבחירה בידי גורמים פוליטיים לבין ההקפדה החשובה על שיקולי בחירה המבוססים על מקצועיות ומומחיות במשפט, ועל ריסון היכולת של הממשלה להפוך את בית המשפט לשבוי בידיה – תוצאה המהווה סכנה להמשך הקיום של המשטר הדמוקרטי.
הממצאים מלמדים כי ברוב המדינות קיימים הסדרים למניעת פוליטיזציה של הליך הבחירה והקפדה על בחירה מקצועית. ההסדרים הללו מושגים באמצעות שילוב של מנגנונים מוסדיים, כללים משפטיים ופרקטיקות מנהגיות. עם זאת, רמת החסינות של ההסדרים הללו מפני השפעה פוליטית אינה אחידה: בחלק מהמדינות ההשפעה הפוליטית מוגבלת באמצעות רסנים מקצועיים חזקים מכוח החוק או כפי שהשתרשו בתרבות הפוליטית, בעוד שבמיעוט מקרב המדינות קיימת השפעה פוליטית חזקה יותר. המסקנה המרכזית העולה מהסקירה היא כי ברוב המדינות, הליך בחירת השופטים מובל בידי נבחרי ציבור אך לא נושא אופי פוליטי, אלא מקצועי.
הנייר מתייחס לשאלה נוספת שיש ערך בעיון השוואתי בה, והיא כיצד מתמנים גורמי המקצוע בוועדות הבחירה/ההיוועצות. הנתונים מלמדים על קיומו של מגוון רחב של גורמי מקצוע המעורבים בהליכי הבחירה, הממונים בשיטות שונות, הן בידי אנשי מקצוע אחרים, הן בידי נבחרי ציבור, והן על ידי מנגנונים משולבים.
מהי השיטה הטובה ביותר לבחור שופטים לבית המשפט העליון? עד כמה ראוי שנבחרי ציבור יהיו מעורבים בהליכי הבחירה והמינוי? מה היחס הראוי בין השפעה פוליטית על הליך הבחירה, המבקשת להבטיח כי הערכים שיעמדו ביסוד הפסיקה ישקפו את ההעדפות הערכיות של הציבור, לבין שיקולים מקצועיים, המבקשים להבטיח כי השיפוט יהיה מקצועי, יעיל ואובייקטיבי? וכיצד ניתן להבטיח את עצמאות השפיטה במציאות בה נבחרי ציבור מעורבים בבחירת השופטים?
שאלות אלה ניצבות בלב ויכוח ציבורי שמסעיר את החברה הישראלית מאז ראשית ,2023 אז הודיעה הממשלה ה37- על כוונתה לערוך רפורמות עומק במערכת המשפט. נייר זה מבקש לספק מידע השוואתי בעל ערך לשיח הציבורי והמקצועי, מתוך תקווה שלמידה מניסיונן של מדינות אחרות תוכל לסייע למדינת ישראל לאמץ הסדרים הנשענים על מידע מדויק, אובייקטיבי ומבוסס.
בשנים האחרונות נערכו בישראל מספר מחקרים השוואתיים בנושא זה1, שהעשירו את השיח ותרמו לו תרומה ניכרת, אך הותירו שאלות חשובות ללא מענה. במיוחד, מחקרי המדיניות שהיוו בסיס לטענות שונות במחלוקת הציבורית הנוכחית נוטים להימנע מלהתעמת עם המורכבות הקיימת בהסקת מסקנות לגבי ישראל משיטות בחירה במדינות אחרות, המתקיימות בתנאים חוקתיים (פורמליים ובלתי פורמליים,) פוליטיים ותרבותיים שונים. המחקרים הללו מתנקזים לשורה תחתונה חד משמעית במקום שאין כזו, ובכך אולי מקשים על העוסקים בנושא לזהות ולהשתמש במידע ההשוואתי בצורה המדויקת ביותר.
בנייר זה נבקש להתמקד במרכיב שלהשקפתנו לא זכה עד כה לליבון מדויק ושהבנתו מהווה תנאי קריטי לשימוש אחראי במידע ההשוואתי: היחס בין ההשפעה הפוליטית על הבחירה (באמצעות מעורבות נבחרי הציבור) לבין הבטחת המקצועיות והא-פוליטיות של בתי המשפט. על האיזון שמושג במדינות השונות בין הערכים הללו לא ניתן ללמוד רק מחוקת המדינה או מהכללים הפורמליים הנוהגים בה; תחת זאת, יש לבחון וללמוד כיצד הדברים מתנהלים במציאות, המושפעת משילוב בין משפט, תנאים סוציולוגיים ופרקטיקה היסטורית.
הנייר מתמקד בניתוח מנגנוני הבחירה במדינות אשר ההשוואה של ישראל אליהן רלוונטית וניתן לגזור מהבחירות שלהן לקחים עבור השיטה שלנו. אמות המידה המסננות הן כדלקמן:
בהתאם לאמות מידה אלה, הנייר מנתח את שיטת בחירת השופטים ב-14 המדינות הבאות: אוסטרליה, איסלנד, אירלנד, אסטוניה, ארצות-הברית, בריטניה, דנמרק, דרום אפריקה, הולנד, יפן, נורבגיה, ניו זילנד, קנדה ושבדיה. הצגת הליכי הבחירה במדינות האמורות נשענת על מקורות מדינתיים-רשמיים, ספרות מחקרית ושיחות עם משפטנים וחוקרי משפט מקומיים במקומות בהן המחקר הקיים הצביע על סתירות ופערי מידע. אנו מתמקדים הן במנגנונים החוקיים המסדירים את הליך הבחירה והן בפרקטיקה הבלתי כתובה.
הסוגיה המרכזית שנבחנה בכל מדינה היא יחסי הגומלין בין ההשפעה הפוליטית לבין אמות המידה המקצועיות בבחירת שופטים. בתוך כך, ביקשנו לבדוק אם הגורם הממנה כפוף לדרישות פרוצדורליות ומהותיות כחלק מבחירתו במועמדים לשפיטה, מהו המשקל שניתן להיבטים מקצועיים אל מול היבטים פוליטיים בבחירת המועמד, ואם קיימים מנגנונים מאזנים לגורם הפוליטי הממנה אשר בכוחם להבטיח כי המועמדים המתאימים ביותר ימונו לתפקיד בהליך ששואף לנייטרליות פוליטית.
סוגיה נוספת שנבחנה, אשר בכוחה להשיא תרומה לשיח הישראלי, היא זיהוי הגורמים האמונים על הבטחת המקצועיות וצמצום הפוליטיזציה בבחירת השופטים, והבנה מי ממנה אותם. כידוע, כאשר בוחנים ועדות בחירה בעלות מספר מצומצם של חברים, עולה משקל הבחירה של כל נציג – וכנגזרת מכך, השאלה מי ממנה אותו (דמות המכונה ה- king-maker) הופכת להיות חשובה.
למעט בריטניה, בכל המדינות שנסקרו מופקדת סמכות הבחירה בשופטים בידי נבחרי ציבור (פוליטיקאים). אולם, ברוב המכריע של המדינות שנבדקו (ארה״ב חריגה בהקשר זה, ובמידה מסוימת גם יפן ואוסטרליה,) שופטים נבחרים בראש ובראשונה לפי אמות מידה מקצועיות. תוצאה זו מושגת באמצעות הסדרים הכוללים מנגנונים מוסדיים, כללים משפטיים ופרקטיקות מנהגיות למניעת פוליטיזציה של הליך הבחירה והקפדה על בחירה מקצועית.
נדגיש: הטענה אינה ששיקולים פוליטיים, ערכיים או אפילו מפלגתיים אינם משחקים כלל תפקיד בבחירת שופטים במדינות הללו. במציאות, לא ניתן לנתק שיקולים אלה מסך השיקולים אשר עשויים להשפיע על הבחירה באף אחת מהמדינות שנבחנו. יחד עם זאת, ניתן לדמיין רצף של שיטות בחירה הממוינות לפי היקף ההשפעה הפוליטית על הבחירה. בקצה אחד של הרצף קיימת שיטת בחירה בה לפי חוק גורמים שאינם פוליטיים בוחרים בשופטים, והציפייה מהם היא לבחור במועמדים בשיטה מריטוקרטית שאינה מתבססת על ההעדפות הערכיות או הפוליטיות של המועמדים. בקצה האחר של הרצף ניתן למצוא מנגנונים רופפים ולא מחייבים שאמורים להחדיר שיקולים מקצועיים להליך בחירה שנושא אופי פוליטי, ונעשה על ידי נבחרי ציבור מתוך תפיסה שאינה שוללת שקלול של ההשקפות הפוליטיות של המועמדים. אין ספק כי ברוב המכריע של המדינות שנסקרו, תפקיד ההסדרים הוא למנוע הליך בחירה בעל אופי פוליטי ושליטה של הממשלה בתהליך, ובכל מדינה ניתן להבחין בפרקטיקות שונות להשגת המטרה.
ההבדל בין הפרקטיקות השונות נובע בעיקרו משתי שאלות. הראשונה, מהו התפקיד שממלאים גורמי המקצוע בהליך הבחירה – בחירה, סינון, או ייעוץ; השנייה, מהי הנורמה מכוחה ניתן משקל לעמדתם – חוק, מנהג, או מדיניות וולונטרית?
* במדינה מופעל, לצד גורמי המקצוע, הליך המשלב מספר רשויות שלטון כדי להבטיח איזון ובקרה הדדיים ולבזר את כוח הבחירה.
** הגורם המקצועי בעל הסמכות המסננת נבחר על-ידי גורמים פוליטיים.
*** קיימת חובת היוועצות עם היועצים המשפטיים של שש המדינות, אשר משמשים כשרי המשפטים של המדינות.
בבריטניה, מפקיד החוק את סמכות הבחירה (המלצת מועמד המחייבת את הממשלה) בידי ועדה מקצועית המורכבת מאנשי משפט שאינם נבחרי ציבור.
באיסלנד, אסטוניה, דרום אפריקה וניו-זילנד, פועלת ועדה מקצועית לבחירת שופטים שאינה בשליטת הממשלה, או לחלופין , מחזיקים גורמי מקצוע (שופטים ועורכי דין) בסמכות המעניקה להם כוח לסנן מועמדים. דבר זה מבטיח כי הבחירה של הגורם הפוליטי תבוצע לבסוף מתוך מאגר מועמדים שזכה לחותמת כשרות מקצועית.
באירלנד, דנמרק, הולנד, נורבגיה, קנדה ושבדיה, החוק ממסד גופי ייעוץ מקצועיים, או מעניק סמכות לגורם מתוך בית המשפט, לייעץ לנבחרי ציבור כדי להבטיח בחירה מקצועית. החוק אינו מחייב את נבחר הציבור לשעות לעצה שהוא מקבל, אך למעט מקרים חריגים, בכל המדינות הללו התבסס נוהג של קבלת ההמלצות של גורמי המקצוע. משמעות הנוהג היא כי אף שבמישור החוקי הייעוץ אינו מחייב, קיימת נורמה ציבורית לפיה מצופה מנבחרי הציבור לפעול לפי הייעוץ המקצועי מבלי להתחשב בשאלה האם הדבר חופף את האינטרסים הפוליטיים שלהם. מנקודת מבטו של נבחר הציבור, הנוהג פועל ככוח מאלץ, בדומה לחוק, למרות שאין סנקציה משפטית על הפרתו.
ההשוואה למדינות הללו מעוררת שאלה כנה: מהו ה-״תרגום״ הנכון של מנגנונים כאלה לו היו מאומצים במדינת ישראל? תחת ההנחה שבישראל לא ניתן לאמץ מנגנון ייעוצי אשר כולל בתוכו את התרבות הפוליטית ההופכת את קבלת ההמלצה לעניין של מציאות מעין מחייבת, האם האימוץ הנכון של המנגנון הוא ללא אותה תרבות פוליטית (כלומר – כהמלצה בלתי מחייבת, שיש סבירות לא מבוטלת כי לא תתקבל) או האם יש לחזק אותה באמצעות כלל משפטי מחייב, שיוביל לתוצאה דומה כמו בשיטות הזרות? זוהי שאלה שאין לה תשובה אחת נכונה, והיא בעיקר מלמדת על גבולות היכולת לאמץ בצורה אחראית הסדרים או מסקנות חד משמעיות מתוך שיטות משפט המתנהלות בתנאים חוקתיים ופוליטיים שלא חלים בישראל. אין זה מפתיע כי כיום תומכי הרעיון של השפעה פוליטית גבוהה על מינויים שיפוטיים מעדיפים לשמר את המרכיב ההמלצתי, בעוד הצד השני מתמקד בעובדה שההמלצות בפועל נתפסות כמחייבות, ומכאן גוזר מסקנות נורמטיביות לגבי המצב הרצוי בישראל.
באוסטרליה, החוק מחייב את שר המשפטים, המביא את הבחירה לממשלה, להיוועץ ביועצים המשפטיים לממשלה בשש המדינות של אוסטרליה (היועצים המשפטיים משמשים כשרי משפטים במדינות.) יחד עם זאת, הייעוץ אינו מחייב אותו, בדין או בנוהג, לבחור במועמדים שהומלצו לו. לצד הייעוץ המחייב, נהוג כי הגורם הממנה נועץ גם בגורמים מקצועיים במערכת המשפט במדינה.
בארה״ב ויפן הליך הבחירה הוא בעל אופי פוליטי, וההיוועצות עם גורמי מקצוע נעשית בצילו של ההליך הפוליטי וללא מעמד מחייב לשיקולים מקצועיים.
אחדים ממחקרי מדיניות קודמים בישראל שבדקו את הנתונים ההשוואתיים הגיעו למסקנות נחרצות מדי באשר להשוואה בין הנעשה בעולם לבין המצב הראוי בישראל. בפרט, מחקר אחד שגה כאשר פסק ביחס לכל המדינות שנבדקו בנייר זה, למעט בריטניה, כי הן ״מעניקות את השליטה בזהות שופטי הערכאה החוקתית העליונה לנבחרי הציבור״3. מסקנה זו מתעלמת מההסדרים הרבים והמבוססים בחוק או בנוהג, המגבילים את חופש הפעולה של נבחרי ציבור ולעתים מפקיעים מהם את הבחירה דה-פקטו. אימוץ לא זהיר של מסקנות המחקר הזה עלול ליצור את הרושם כי קיימת בעולם הדמוקרטי נורמה המעניקה לממשלה שליטה בהליך בחירת השופטים, כאשר המציאות רחוקה מכך.
מנגד, יש גם להישמר מניתוח שמקטין יתר על המידה את העובדה כי ברוב המדינות שנבדקו יש לנבחרי ציבור השפעה מהותית ומרכזית על הליך בחירת שופטי הערכאה העליונה. הפרקטיקה הרווחת בעולם, לפיה לגורמי מקצוע סמכות מסננת או מייעצת בעוד נבחרי הציבור בוחרים את השופטים, מייצרת איזון עדין. גורם מקצועי מסנן שיודע שאין הכרח חוקי לקבל את המלצותיו ושתפקידו מוגבל לסינון מועמדים, פועל תחת אילוץ שלא לבחור מלכתחילה במועמדים שהוא צופה כי לא יהיו מקובלים על הגורם הבוחר, לרוב הממשלה. מציאות זו שונה ממצב שבו לגורם בלתי נבחר יש יכולת השפעה מכרעת על הבחירה, בדומה למצב החל בבריטניה. מסקנה לפיה ״גם במדינות שבהן הרשויות הפוליטיות הן בעלות הכוח ה'פורמלי' לבחירת שופטים, הפוליטיקאים השכילו להכיר בחשיבות ההתייעצות בקבלת ההחלטה על בחירת שופטים, וכמעט תמיד משמעותה של התייעצות זו היא קבלת עמדתם של גורמי המקצוע״4, אינה מייחסת משקל לצידה השני, אך החשוב, של המשוואה באיזון העדין הזה: ההפנמה של אותם גורמי מקצוע כי שיקול דעתם מוגבל על ידי מה שמקובל על נבחרי הציבור המחזיקים בסמכות הבחירה הפורמלית.
כאשר בוועדות הייעוץ והבחירה מכהנים גורמי מקצוע, שאלה מרכזית היא כיצד הם עצמם ממונים. הבחירה במשפטנים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ושופטים הממלאים תפקיד במנגנון בחירת השופטים מקבלת משמעות שונה במישור האחריותיות (accountability) הציבורית והעצמאות המוסדית כאשר היא נערכת על-ידי נבחרי ציבור, או מנגד על-ידי בית המשפט/ ארגונים מקצועיים. כאשר נבחרי ציבור בוחרים את אנשי המקצוע, יש בכך כדי לחזק את האחריותיות הדמוקרטית של אנשי המקצוע, אך קיים חשש לעצמאות שיקול דעתם ולחדירה של שיקולים פוליטיים להליך. מנגד, כאשר הבחירה נעשית על-ידי בית המשפט, לשכות עורכי דין או מועצות משפטנים, הסיכונים מתהפכים.
הממצאים ההשוואתיים אינם מגלים מודל אחד מקובל בעולם בשאלה זו; תחת זאת, הם מצביעים על איזון וחלוקה של הסמכות לבחור בגורמים הממלאים תפקיד בהליך הבחירה בין גורמי מקצוע לנבחרי ציבור. בישראל, מוסכם על רבים כי קיימת חשיבות מכרעת שיכהנו בוועדה לבחירת שופטים אנשי ונשות מקצוע שיידעו להעריך את האיכויות וההתאמה המקצועית של המועמדים לתפקיד השפיטה וצרכי בית המשפט. הניתוח ההשוואתי מגלה את מגוון הגורמים שיכולים למלא את התפקיד המקצועי הזה, ומי מקובל שימנה אותם. גם ביחס לנושא זה, ניכר שיש איזון בין השפעת נבחרי ציבור לבין השפעת גורמי מקצוע על הרכב הגוף הבוחר. לא נהוג להעניק שליטה לממשלה בגיבושו.
הנתונים מופיעים בטבלה, כדלקמן.
מינוי על ידי נבחר ציבור – כחול
מינוי על ידי גורם מקצועי – צהוב
מינויים משותפים – ירוק
בפרק הבא נתאר את שיטות ומנגנוני הבחירה במדינות הנבחנות. ביחס לכל מדינה, אנו מספקים תיאור קצר על מבנהו ואופיו של בית המשפט הגבוה, סמכות הביקורת השיפוטית המופעלת על ידו, הגורם שמחזיק בסמכות לבחור את המועמדים לבית המשפט, ושיטת הבחירה.
נייר זה אינו מתיימר להציע מסקנות נורמטיביות בדבר שיטת הבחירה הרצויה, ומטרתו היא להעשיר ולהכניס להקשר את השיח ההשוואתי המתקיים בישראל בנושא. יחד עם זאת, נשוב ונדגיש את מה שעולה מהנתונים: הרעיון המארגן העומד ביסוד הרוב המכריע של שיטות הבחירה שנבדקו הוא להביא לבחירה במועמדים הטובים ביותר לפי אמות מידה מקצועיות. המעורבות של נבחרי ציבור בבחירה לא נועדה להעתיק את השדה הפוליטי (ואת יחסי הכוחות בו) לבית המשפט, אלא להכפיף את הליך הבחירה למנגנון בקרה דמוקרטי המיועד להגביר בצורה עקיפה את האחריותיות הדמוקרטית של השופטים. כל זאת, מבלי לפגוע באי-תלותם ועצמאותם.
בית המשפט הגבוה: בית המשפט הגבוה של אוסטרליה (High Court) הוא הערכאה הפדרלית העליונה במדינה5. הוא מונה שבעה שופטים6, אשר מכהנים בתפקידם עד גיל 7.70
ביקורת שיפוטית: בהיותו הערכאה הגבוהה ביותר במדינה, מוסמך בית המשפט הגבוה של אוסטרליה לדון בתיקים בעלי חשיבות ציבורית רבה, לרבות עתירות חוקתיות נגד תוקפם של חוקים, כמו גם ערעורים על פסיקתם של בתי המשפט הפדרליים ובתי המשפט במדינות/טריטוריות8.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט הגבוה ממונים על-ידי המושל הכללי לפי בחירת הממשלה9.
שיטת בחירה: הליך הבחירה בשופטי בית המשפט הגבוה מוסדר ב-1979 High Court of Australia Act ומחייב את שר המשפטים – הגורם אשר ממליץ לממשלה על מועמדים לבחירה – להיוועץ בגורמים בכירים במערכת המשפט האוסטרלית כחלק מהליך ההמלצה. שר המשפטים נדרש להיוועץ ביחס למינוי ביועצים המשפטיים של שש המדינות10, אם כי בפרקטיקה נוהג שר המשפטים להיוועץ בגורמים בכירים נוספים במערכת המשפט – כמו שופטי בית המשפט הגבוה בעבר ובהווה, נשיאי שאר הערכאות הפדרליות, נשיאי בתי המשפט העליונים של המדינות, לשכות עורכי הדין במדינות ודיקנים של פקולטות למשפטים11. עם זאת, שר המשפטים אינו מחויב לפעול בהתאם להמלצה כלשהי, לרבות המלצתם של היועצים המשפטיים של שאר המדינות12, כך שבפועל בחירת המועמדים לשיפוט על-ידי שר המשפטים אינה מבוקרת13.
לאחר בחירת רשימת מועמדים מתאימה ומצומצמת, מעביר שר המשפטים את המלצתו לממשלה האוסטרלית; הממשלה בוחרת את מועמדה והליך הבחירה מסתיים עם מינוי על-ידי המושל הכללי של אוסטרליה14. יש לציין כי קיימת מוסכמה חוקתית – אשר באה לביטוי, בין היתר, בהודעות והנחיות של שרי משפטים אוסטרלים בעבר – כי הליך הבחירה הוא מקצועי ומבוסס בראש ובראשונה על קריטריונים מקצועיים15. אולם, יוער כי כן נשמעה בעבר ביקורת לפיה הליך בחירת השופטים נתון יותר להשפעה פוליטית מאשר לבחירה רק על בסיס קריטריונים מקצועיים16.
הביקורת על הליך מינוי השופטים לבית המשפט הגבוה הופנתה הן להיבטים הדיוניים של הליך הבחירה (היעדר שקיפות מספקת וחובת היוועצות מצמצמת מדי) והן להיבטים התוצאתיים של ההליך (היעדר גיוון בין השופטים הממונים.) כך למשל, פרופ' Winterton ביקר כבר בשנת 1987 את האופי הבלתי-מחייב של המלצת הגורמים המייעצים; המספר המצומצם של הגורמים המקצועיים שהחוק מחייב היוועצות עמם; והיעדר גיוון או איזון בבחירת השופטים לבית המשפט הגבוה (לטענתו, כמעט כל השופטים אשר מונו הם משפטנים גברים ממוצא אנגלו-סקסי שעוסקים בליטיגציה17.) ביקורות דומות הושמעו במהלך השנים על-ידי דמויות בכירות באקדמיה ובמערכת המשפט האוסטרליות18, והיו מי שהציעו לכונן ועדת מינויים כאמצעי לשיפור ההליך מבחינה מקצועית19, או לכל הפחות לקבוע קריטריונים מקצועיים אותם יש לשקול במסגרת הליך הבחירה (כמו ידע וניסיון משפטיים, יכולות מקצועיות ואישיות) לצד הקפדה על גיוון בין השופטים20.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של איסלנד הינו הערכאה הגבוהה במדינה21 ומכהנים בו שבעה שופטים ושופטות22. אף על פי ששופטי בית המשפט העליון ממונים לתקופה בלתי קצובה23, חוקת איסלנד קובעת כי ניתן לשחרר אותם מתפקיד בהגיעם לגיל 24.65 תיקים בבית המשפט העליון של איסלנד נדונים במותב של חמישה, לאחר שמותב של שלושה קיבל בקשת רשות ערעור25. בתיקים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת רשאי נשיא בית המשפט העליון להורות על דיון בהרכב מלא של כל שבעת השופטים26.
ביקורת שיפוטית: חוקת איסלנד אינה קובעת במפורש כי בתי המשפט במדינה מוסמכים לבקר חקיקה ראשית של הפרלמנט .(Alþingi) יחד עם זאת, קיימת מוסכמה חוקתית לפיה בתי המשפט מוסמכים שלא ליישם דבר חקיקה אם מצאו שהוא נוגד את האמנה האירופית לזכויות אדם או סעיפים בחוקה27.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי נשיא איסלנד בהתאם להמלצת שר המשפטים28, אשר נועץ בוועדה מייעצת למינוי שופטים המחזיקה בסמכויות וטו שונות29.
שיטת בחירה: בשנת 2016 נחקק חוק בתי המשפט החדש (50/2016 .Court Act no) אשר נכנס לתוקף בתחילת שנת 2018. החוק החליף את ההרכב הישן של הוועדה המייעצת לבחירת השופטים בהרכב חדש. הוועדה החדשה כוללת חמישה חברים: נציג אחד נבחר על-ידי בית המשפט העליון; נציג שני נבחר על-ידי בית המשפט לערעורים; נציג שלישי ממונה על- ידי מועצת בתי המשפט המחוזיים (ואינו יכול להיות שופט מכהן); נציג רביעי הוא עורך דין הממונה על-ידי לשכת עורכי הדין; ונציג חמישי נבחר על-ידי הפרלמנט (לרוב מדובר על גורם מקצועי, כמו עורך-דין30). כל אחד מהגופים הבוחרים נדרש בחוק לנמק את בחירתו, שצריכה להישען על שיקולים מקצועיים31. שר המשפטים נדרש לוודא כי ישנו ייצוג לשני המינים, וניתן לחרוג מכך רק בנסיבות מיוחדות המחייבות מבחינה אובייקטיבית סטייה מעיקרון זה32. חברי הוועדה מכהנים לתקופת של חמש שנים, כך שבכל שנה מתחלף חבר ועדה אחד33.
לאחר בחינת כלל המועמדויות וקבלת החלטה מגובשת, הוועדה מספקת לשר המשפטים המלצה מנומקת בכתב34. המלצה כאמור כוללת הערכה של כלל המועמדים שהגישו את מועמדותם35, וכן התייחסות למועמד שהוועדה מצאה כמתאים ביותר לתפקיד36. הוועדה רשאית לדרג בדירוג זהה שני מועמדים או יותר37. לאחר העברת ההמלצה לשר, משרד המשפטים מפרסם אותה באתר האינטרנט של המשרד38.
ככלל, המלצת הוועדה על המועמד המתאים ביותר מחייבת את שר המשפטים. עם זאת, ככל ששר המשפטים מעוניין למנות מועמד שלא דוּרג במקום הראשון על-ידי הוועדה, הוא רשאי לעשות כן בכפוף לשני תנאים מצטברים39. התנאי הראשון הוא שהוועדה המייעצת סבורה כי המועמד שהוצע על-ידי השר עומד בכל תנאי המינוי הקבועים בחוק. ראוי להדגיש כי בניגוד לתיאור העולה במחקר פורום קהלת ובמסקנותיו, זה אינו תנאי פורמלי, שכן הוא נשען על סטנדרט המעניק משקל רב לשיקול דעתה של הוועדה: הדרישה היא כי למועמד יהיו ״ניסיון וידע מקצועי מספק למילוי התפקיד״40. התנאי השני הוא שהפרלמנט האיסלנדי מאשר את המינוי. הליך האישור מתקיים כדלקמן: שר המשפטים מיידע תחילה את הוועדה כי בכוונתו למנות מועמד שלא הומלץ לו על ידה. לאחר מכן, הוועדה בוחנת את המועמדות בהתאם לדרישות הקבועות בחוק ומוסרת לשר את עמדתה המנומקת בכתב. אם הפרלמנט אינו מאשר את המינוי בתוך חודש ממועד הגשתו על-ידי שר המשפטים – פג תוקף ההצעה. במצב זה שר המשפטים כבול להמלצת הוועדה המייעצת41.
בחינת מינוי השופטים לבית המשפט העליון באיסלנד מאז נכנס החוק החדש לתוקף מלמדת כי שר המשפטים אימץ את כלל המלצות הוועדה המייעצת ביחס למינוי שופטים לבית המשפט העליון. מאז ינואר 2018, המועד בו נכנס החוק החדש לתוקף, התמנו ארבעה שופטים לבית המשפט העליון: Ingveldur Einarsdóttir (ינואר 2020)42, Sigurður Tómas Magnússon (מאי 2020)43 Björg Thorarensen ו- Ólafsdóttir Ása (נובמבר 2020)44. כל ארבעת השופטים דורגו במקום הראשון על-ידי הוועדה המייעצת – בין אם לבדם או לצד מועמדים אחרים.
בית המשפט העליון: בבית המשפט העליון של אירלנד מכהנים נשיא, עד תשעה שופטים נוספים, ולצידם נשיא בית המשפט הגבוה ונשיא בית המשפט לערעורים המכהנים בו מתוקף תפקידם
(ex officio judges)45 שופטי בית המשפט העליון מכהנים בתפקידם עד גיל 46.70
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון באירלנד הוא הערכאה הגבוהה במדינה ומוסמך, לצד בית המשפט הגבוה ובית המשפט לערעורים, להצהיר כי חוק נוגד את החוקה47. לשלוש הערכאות נתונה הסמכות לבטל חוק מראשיתו (ab inito) כאילו לא נחקק מעולם48. נוסף על כך, לבית המשפט העליון נתונה הסמכות הייחודית לערוך ביקורת שיפוטית על הצעת חוק שאושרה על-ידי הפרלמנט וטרם נחתמה על-ידי נשיא המדינה, בהליך מיוחד לפי סעיף 26 לחוקה. אם בית המשפט העליון מכריע כי הצעת החוק סותרת את החוקה, הנשיא לא יוכל לחתום על החוק וכפועל יוצא יישלל תוקפו49.
בעל סמכות הבחירה: השופטים ממונים לתפקיד על-ידי נשיא אירלנד50 בהתאם להמלצת הממשלה51, אשר מסתייעת בוועדה מייעצת לבחירת שופטים.
שיטת הבחירה: החוק הרלוונטי לסוגית בחירת השופטים באירלנד הוא Courts and Court Officers Act 1995. סעיף 13 לחוק קובע כי הממשלה תמנה ועדה מייעצת לבחירת שופטים שתפקידה הוא לאתר מועמדים מתאימים לשיפוט. הוועדה כוללת את נשיא בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט הגבוה (High Court), נשיא בית המשפט האזורי (Cuircuit Court), נשיא בית המשפט המחוזי (District Court), היועץ המשפטי לממשלת אירלנד52, עורך דין אחד שנבחר על-ידי נשיא בית המשפט העליון מתוך הוועד המנהל של לשכת עורכי הדין (Councile of the Bar of Ireland), ומשפטן נוסף שנבחר על-ידי נשיא הרפובליקה מתוך האיגוד המקצועי של משפטני אירלנד (Law Society of Ireland)53, לצד הגורמים המקצועיים, הוועדה כוללת עד שלושה חברים נוספים הבקיאים בתחומי המסחר, הכלכלה, או הניהול אשר נבחרים על-ידי שר המשפטים54. משמעות הדברים היא כי הוועדה הינה בעלת אופי מקצועי בולט ומורכבת מרוב של שופטים ומשפטנים55.
הוועדה המייעצת מאתרת מועמדים על בסיס קריטריונים מקצועיים ואישיותיים ובהתבסס על מידע שנמסר לוועדה על- ידם56. שופטים מכהנים אינם נדרשים לעבור את הליך האיתור בוועדה וניתן לשקול את מועמדותם ללא קשר. בסיום עבודתה מעבירה הוועדה המייעצת את שמותיהם של כל המועמדים לתפקיד לשר המשפטים, וכן את שמותיהם של שבעה מועמדים מומלצים לפחות מביניהם57. התפיסה המקובלת באירלנד היא כי עבודת הוועדה אינה מיועדת להגביל את שיקול הדעת של הממשלה, אלא לסייע לה לקבל בחירה מושכלת.
לאחר שנבחר מועמד, הממשלה מוסרת את שמו לנשיא, אשר ממנה אותו באופן פורמלי. המלצת הוועדה אינה מחייבת את הממשלה58, למעט החובה לשקול את המועמדים שהוצעו לה על-ידי הוועדה המייעצת בטרם מציעה מועמד מטעמה59. מבחינת הפרקטיקה הנוהגת, בפועל הממשלה נוטה לבחור מבין המועמדים המומלצים על-ידי גורמי המקצוע בוועדה60.
הצעת חוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים: בעת כתיבת מחקר זה נשקלת בפרלמנט האירי הצעה לשנות את הרכב הוועדה המייעצת, כך שתינתן לה סמכות ייחודית ועצמאית לעניין בחירת השופטים (Judicial Appointment Bill 2022). החידוש העיקרי בהצעת החוק הוא שהמלצות הוועדה החדשה יחייבו את הדרג הפוליטי, במובן זה שהממשלה תהיה חייבת לבחור במועמד אחד מתוך שלושה שעליהם תמליץ הוועדה61.
בנוסף, אם אמנם תקודם הצעת החוק, הוועדה המייעצת במתכונתה החדשה תכלול ארבעה שופטים (נשיא בית המשפט העליון, נשיא בית המשפט לערעורים ושני שופטים שימונו על-ידי מועצת השופטים של אירלנד); ארבעה נציגי ציבור שאינם משפטנים, אשר ימונו על-ידי שר המשפטים מתוך רשימה שתוצע לו על-ידי נציבות שירות המדינה ובאישור שני הבתים בפרלמנט; וכן היועץ המשפטי לממשלה (שישתתף בדיונים כמשקיף ללא זכות הצבעה.) הצעת החוק מבקשת אפוא להפחית את היקף המעורבות הפוליטית בהליך מינוי השופטים, ותחת זאת משקפת מגמה של מעבר לשיטת מינוי מקצועית יותר, תוך הגבלה משמעותית של נבחרי הציבור בכל הנוגע למינוי השופטים. יודגש כי גרסאות קודמות של הצעת החקיקה הזו נבלמו בפרלמנט (בין היתר, על רקע התנגדות שופטי בית המשפט העליון,) ואין ודאות כי היא תתקבל.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון הוא הערכאה העליונה באסטוניה והוא משמש הן בית משפט לערעורים והן בית משפט לביקורת חוקתית62. בבית המשפט העליון מכהנים 19 שופטים, לרבות נשיא בית המשפט העליון63, והוא מורכב מאגף אזרחי, פלילי ומנהלי, לצד אגף ייעודי נפרד העוסק בביקורת חוקתית64. השופטים עד להגיעם לגיל הפרישה והעילות והנהלים להפסקת כהונתם קבועים בחוק65. ככלל, הגיל המקסימלי לכהונה הוא ,67 אלא אם נקבע אחרת בחוק66.
ביקורת שיפוטית: אגף הביקורת החוקתית בבית המשפט העליון מוסמך לבטל חוק או החלטה מנהלית שסותרים את החוקה67. באגף זה שמונה שופטים אשר מכהנים במקביל גם באגפים המקצועיים, ובראשם עומד נשיא בית המשפט העליון68. בכל שנה ממנים שופטי בית המשפט העליון, בהמלצת נשיא בית המשפט העליון, שניים מחבריהם לשפיטה באגף הביקורת החוקתית. במקביל, שני השופטים הוותיקים ביותר באגף זה מסיימים את תפקידם69. הרציונל הוא למנות שופטים מכלל האגפים השונים, כך שיובטח בו ייצוג שוויוני לכל אגף70.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הפרלמנט בהתאם להצעתו של נשיא בית המשפט העליון71, לאחר שנועץ בכל שופטי בית המשפט העליון ובמועצה לניהול בתי המשפט72.
שיטת הבחירה: הליך בחירת השופטים באסטוניה מעוגן בחוקה ובסעיף 55 לחוק בתי המשפט. כאמור, החוק קובע חובת היוועצות סטטוטורית עם נשיא בית המשפט העליון, אשר נעזר בעצמו בגורמים מקצועיים שונים: כל שופטי בית המשפט העליון והמועצה לניהול בתי המשפט (המורכבת משישה שופטים, שני חברי פרלמנט, עורך דין מטעם לשכת עורכי הדין, עורך דין מטעם התובע הכללי ונציג מטעם שר המשפטים.)73 בתום הליך ההיוועצות, נשיא בית המשפט העליון מעביר לפרלמנט את שמו של מועמד מומלץ אחד לצד נימוקי הבחירה, וכן את שמותיהם של שאר האנשים שמועמדותם נשקלה. הצעת נשיא בית המשפט העליון אינה מחייבת אמנם את הפרלמנט, אשר מצביע עליה בחשאי וברוב רגיל74, אך סמכותו הבלעדית להביא מועמדויות לאישור הפרלמנט משמשת כסמכות מסננת.
בחינת הליכי המינוי של 19 השופטים המכהנים כיום בבית המשפט העליון של אסטוניה מלמדת כי הפרלמנט אישר את מועמדותם של כלל השופטים המכהנים, כפי שהוצעו על-ידי נשיא בית המשפט העליון75. מסקנה זו נתמכת גם בתשובת בית המשפט העליון של אסטוניה לפנייתנו, בה נכתב כי המלצתו של נשיא בית המשפט העליון אינה ניתנת לערעור (not contestable) וכי מאז שהושלמה הקמתו של בית המשפט העליון בשנת 1996 כלל המועמדים שהוצעו על-ידי הנשיא זכו לרוב בפרלמנט76.
ניתוח המצב באסטוניה במחקרי מדיניות קודמים שנערכו בישראל הוביל למסקנות שאינן נקיות מספקות77. מצד אחד, לא נכון לסווג את מעמד הגורם המקצועי בשיטת הבחירה באסטוניה כייעוץ בלתי מחייב, שכן נשיא בית המשפט העליון מחזיק בסמכות מסננת אשר תוחמת את מרחב הבחירה של נבחרי הציבור והפרלמנט תמיד בוחר במועמד שהציג לו הנשיא. לצד זאת, גם במסקנה ההפוכה יש קשיים. העובדה כי נשיא בית המשפט העליון מודע לכך כי הבחירה מצויה בידי הפרלמנט מגבילה את שיקול דעתו (בניגוד, למשל, למצב בבריטניה.) בנוסף, הנשיא עצמו ממונה בהליך פוליטי לחלוטין על-ידי הפרלמנט ונשיא המדינה 78 . בחירותיו מוכוונות באופן עקיף על-ידי גורמים בעלי אחריותיות ציבורית, ולכן סיווגו כגוף מקצועי בעל סמכות וטו אינה מדוייקת.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של ארצות-הברית מונה תשעה שופטים הממונים על-ידי הנשיא ובאישור הסנאט79, וזאת עד למותם או פרישתם מתפקיד80. בית המשפט העליון הפדרלי הינו הערכאה הגבוהה ביותר בארצות- הברית, והוא משמש הן כערכאת ערעור והן כערכאה ראשונה בנושאים מסוימים81. בית המשפט העליון האמריקאי דן בכל התיקים שנשמעים בפניו בהרכב מלא. מדובר בעד 150 תיקים בשנה82. שופטי בית המשפט עצמו מחליטים אילו תיקים יידונו בפניו, כך ששופטיו מחזיקים בשיקול דעת רחב בכל הנוגע לדיון ולהכרעה בסוגיות משפטיות רבות83.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון מוסמך להורות על בטלות חקיקה אשר סותרת את חוקת ארצות-הברית84. סמכות זו אינה כתובה בחוקה באופן מפורש, אך ישנה מוסכמה משפטית רחבה כי סמכות זו אכן נתונה לבית המשפט העליון85, כמו גם לכל הערכאות השיפוטיות בארצות-הברית86.
בעל סמכות הבחירה: הסנאט מאשר בהליך אישור (Confirmation process) את המועמד שמגיש הנשיא האמריקאי לכהונה בבית המשפט העליון87.
שיטת הבחירה: לרשות השופטת אין תפקיד פורמלי בהצעת מועמדים לשיפוט או באישור בחירתם. אולם גם בהיעדר תפקיד רשמי לרשות השופטת, על פי הנוהג המקובל הנשיא האמריקאי מתייעץ עם נשיא בית המשפט העליון, כמו גם עם סנאטורים שונים, טרם הצעת מועמד מטעמו88. כאשר הנשיא מכריז על מועמד, עובר הטיפול בהצעה לוועדת המשפט של הסנאט (Senate Judiciary Committee) תפקידה של ועדת המשפט של הסנאט הוא לשקול את המועמדות שהוצעה מטעם הנשיא. בתוך כך, היא נוהגת לקיים שימוע פומבי לשופט המיועד89, שבדרך-כלל מתקיים כחודש לאחר הכרזת המועמדות. תקופה זו נועדה לאיסוף מידע, מסמכים וחומרים רלוונטיים נוספים על אודות המועמד וכן לאפשר לו זמן סביר להתכונן לשימוע90. במהלך תקופה זו נהוג לשלוח למועמד שאלון המכיל שאלות על אודותיו, עליו הוא משיב בכתב91. כמו כן, טרם השימוע הפומבי נוהג המועמד להגיע לפגישות אישיות עם הסנאטורים בגבעת הקפיטול המכונות "courtesy calls" במהלכן יכולים הסנאטורים להתרשם מהמועמד ולשוחח עמו באופן אישי וחסוי92. לאחר עריכת השימוע הפומבי, רשאית ועדת המשפט של הסנאט להביא עדים מטעמה שיעידו מניסיונם על המועמד. כך למשל, הוועדה נוהגת לזמן מעת לעת נציגים מלשכת עורכי הדין האמריקאית (ABA), עמיתים מקצועיים של המועמד, וכן מומחים ונציגי קבוצות אינטרס התומכים או המתנגדים לבחירה93.
על סמך כלל המידע והעדויות שהוצגו בפניה, הוועדות בוחנת את המועמדויות בישיבה שנועדה לשם כך. בסיום בחינת המועמדות שולחת הוועדה את המלצותיה לסנאט. הוועדה רשאית לאשר את המינוי, לדחות אותו, או להעביר את המועמדות לדיון במליאת הסנאט ללא המלצה94. לאחר קבלת עמדת הוועדה, עורך הסנאט דיון על המינוי ומצביע אם לאשר אותו, לדחות אותו, או להחזירו לוועדה לדיון נוסף95. הרוב הדרוש למינוי הינו רוב רגיל של חברי הסנאט הנוכחים בהצבעה96.
הסנאט, המחזיק כאמור בסמכות לאשר את המועמד שהוצע על-ידי הנשיא, מורכב משני נציגים מכל מדינה, מה שמפחית את הזיקה והמחויבות שלהם לייצג את האינטרס של הנשיא. ראוי להדגיש כי הסנאט דחה עד כה 23% מהמועמדויות שהוצעו לו על-ידי נשיאי ארצות-הברית (מבין 165 המועמדים שהוגשו לאישור הסנאט מאז הקמת בית המשפט העליון בשנת ,1789 128 אושרו על-ידו.)97 יכולת הסיכול של הסנאט באה לביטוי גם בשנים האחרונות: כך למשל, לאחר מותו של השופט אנטונין סקאליה בשנת 2016 לא הצליח הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה למנות לו מחליף בשל התנגדותו של הרוב הרפובליקני בסנאט למועמד שהוצע מטעמו (מריק גרלנד.) למעשה, לא נערך כל דיון בסנאט לגבי מועמדותו של גרלנד והכיסא הפנוי אויש רק לאחר כשנה, עם כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארצות-הברית.
עם זאת, בחינת הפרקטיקה מן השנים האחרונות מעידה על הצלחה גדולה יחסית של נשיאי ארצות-הברית למנות מועמדים מטעמם. מאז שנת 2005 מונו לבית המשפט העליון שמונה שופטים מתוך אחת-עשרה מועמדויות שהוצעו על-ידי נשיאי ארצות-הברית, אך השפעתם על הליכי האישור הייתה אף גדולה יותר, כפי שיוסבר להלן. מועמדותו הראשונה של ג'ון רוברטס נמשכה בשל כוונתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן למנותו לנשיא בית המשפט, במקום לכהונה כשופט חבר; ומועמדותה של הארייט מיירס נמשכה על-ידו בהתאם לבקשתה. במילים אחרות, מתוך אחד-עשר המועמדים האחרונים לכהונה בבית המשפט העליון – רק מינוי אחד לא אושר מבחינה מהותית על-ידי הסנאט ושתי מועמדויות נוספות נמשכו בהתאם לרצון הנשיא.
ניתן להצביע גם על התרחבות ההיבט הפוליטי של הליך מינוי השופטים בשנים האחרונות, כפי שבאה לביטוי בשינוי כללי הדיון הפנימיים של הסנאט בהליכי מינוי שופטים. עד שנת ,2017 מפלגת המיעוט בסנאט הייתה יכולה לעכב את ההצבעה על אישור מינויו של מועמד לשפיטה בבית המשפט העליון באמצעות פיליבסטר שאינו כפוף למגבלת זמן כלשהי, אלא אם 60 סנאטורים הצביעו על הגבלת משך הדיון לשלושים שעות98. הדבר הוביל ברוב המקרים לבחירה המבוססת על הסכמה חוצת-מפלגות, דבר שחיזק את יכולתם של הסנאטורים לפקח על מינויי הנשיא99. בשנת 2017 שוּנו כללי הדיון של הליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון. הרקע לשינוי הכללים היה פיליבסטר ארוך שמנע את ההצבעה על מינויו של המועמד – ולימים השופט – ניל גורסץ' לכהונה בבית המשפט העליון. כמענה לפיליבסטר, פנתה המפלגה הרפובליקנית להליך מיוחד (המכוּנה, בשל חריגותו, "Nuclear option") שאפשר לה להקטין את הרוב הדרוש להגבלת משך הדיון על מינוי מועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון, מ60- לרוב רגיל של 51 סנאטורים100. החלטה זו הרחיבה החלטה דומה של הממשל הדמוקרטי משנת ,2013 אשר הקטינה את הרוב הדרוש להגבלת משך הדיון על מינוי שופטים לערכאות שיפוטיות שאינן בית המשפט העליון101. באמצעות דרישת הרוב המרוככת הוגבלה בהמשך יכולתה של המפלגה הדמוקרטית לעכב את ההצבעות על אישור מינויים של המועמדים גורסץ,' ברט קבאנו ואיימי קוני-בארט לכהונה בבית המשפט העליון. משמעות הדברים היא שבניגוד לעבר, הליך מינוי השופטים לבית המשפט העליון בארצות-הברית כיום מקנה למפלגה השולטת בסנאט שליטה חזקה במיוחד בכל הנוגע לאישור מועמדים, והצורך בתמיכה של מפלגת המיעוט בהם חלש הרבה יותר.
בית המשפט העליון: בית המשפט של בריטניה הינו הערכאה העליונה בממלכה הבריטית, והוא מהווה ערכאת ערעור על הכרעותיהם של בתי המשפט באנגליה, וויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. מכהנים בו 12 שופטים102.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון אינו מוסמך להורות על בטלות חקיקה, אך הוא רשאי להורות על פירוש מצמצם של דבר חקיקה הפוגע בזכויות אדם103 ובמקרים חריגים להכריז על אי התאמה של חוק לאמנה האירופית לזכויות אדם (European Convention on Human Rights)104 . להליך של הצהרת אי-התאמה יש משקל משפטי ניכר, לצד תהודה ציבורית ופוליטית. עד היום הצהיר בית המשפט העליון יותר מ-40 פעמים על אי-התאמה בין הוראות חוק לבין חוק זכויות האדם הבריטי (1998 Human Rights Act) השואב לתוך הדין הבריטי את הוראות האמנה105. ברוב הגורף של המקרים הפרלמנט או הממשלה הגיבו לכך – בין אם בשינוי החוק, שינוי המדיניות שנקבעה מכוחו, או מתן פתרון קונקרטי לפגיעה בזכויות שעלתה מהמקרה106.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים לתפקיד על-ידי המלך בהתאם לבחירת ראש הממשלה107, אשר נועץ בוועדה ייעודית לבחירת שופטים.
שיטת הבחירה: הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון של בריטניה נקבע ב-2005 Constitutional Reform Act כאשר עולה צורך במינוי שופט לבית המשפט העליון, מורה שר המשפטים על הקמת ועדה ייעודית לבחירת שופטים (ad-hoc selection committee) שתפקידה להמליץ על מועמדים מתאימים לשיפוט108. הוועדה כוללת על-פי חוק מספר אי זוגי של חברים (לפחות חמישה) וחייבת לכלול את בעלי התפקידים הבאים: שופט בית המשפט העליון, אדם שאינו משפטן, נציג ועדת בחירת השופטים של אנגליה ו-וויילס, נציג ועדת בחירת השופטים של סקוטלנד ונציג ועדת בחירת השופטים של צפון אירלנד109.
בפועל, ומתוקף תקנות שהותקנו על-ידי שר המשפטים בשנת 110,2013 הוועדה המייעצת כוללת את נשיא בית המשפט העליון (המכהן כיו"ר הוועדה111) ושופט נוסף במערכת בתי המשפט הבריטיים שאינו מכהן בבית המשפט העליון112, כך שישנם בסך הכל שני שופטים ועוד שלושה נציגי ועדות לבחירת שופטים מדינתיות (שאחד מהם אינו משפטן 113.) החוק והתקנות קובעים גם את זהות הגורמים אשר ממנים את חברי הוועדה: נשיא בית המשפט העליון של בריטניה ממונה באופן זהה לשופט בית המשפט העליון, דהיינו על-ידי ועדה ייעודית לבחירת נשיא בית המשפט העליון114, בכפוף להתאמות מסוימות115. השופט הנוסף, שאינו מכהן בבית המשפט העליון, ממונה על-ידי נשיא בית המשפט העליון116, ושלושת נציגי הוועדות המקומיות לבחירת שופטים ממונים על-ידן117. משמעות הדברים היא כי חברי הוועדה הייעודית לבחירת שופטים ממונים לוועדה על- ידי גורמים מקצועיים בלבד.
במסגרת הליך בחירת המועמדים המומלצים לשפיטה, הוועדה מתייעצת עם פוליטיקאים ושופטים בכירים. בתוך כך, מחייבות התקנות את הוועדה להיוועץ בגורמים הבאים: שופטים בכירים ברחבי בריטניה שאינם מועמדים לתפקיד, שר המשפטים, ראש ממשלת סקוטלנד, ראש ממשלת וויילס והוועדה לבחירת שופטים של צפון אירלנד118. הוועדה מכינה רשימה קצרה של מועמדים מובילים ומראיינת אותם בדלתיים סגורות. חשוב לציין כי החוק קובע כי הבחירה תישקל לגופו של עניין ובאופן מקצועי בלבד, ומסמיך את חברי הוועידה לשקול שיקולים בדבר גיוון אישיותי (Diversity) במקרים שבהם ישנם מספר מועמדים זהים מבחינת התאמתם לתפקיד119. כמו כן, שר המשפטים רשאי להנחות את הוועדה להציע מועמד בהתאם לשיקולים שונים שנקבעו על-ידו, והוועדה חייבת להתחשב בהם120. הנחיות אלה תהיינה תקפות רק אם אושרו בשני הבתים בפרלמנט ולאחר היוועצות עם השופט הוותיק בבית המשפט העליון121. הליך גיבוש עמדת הוועדה או השר אינו כולל שימוע פומבי של המועמדים122.
הוועדה דנה בבחירת המועמד המתאים על יסוד מקצועי ונייטרלי123. לאחר גיבוש החלטתה, ממליצה הוועדה לשר המשפטים על מועמד אחד בלבד124. לאחר קבלת חוות-הדעת של הוועדה, שר המשפטים נדרש גם הוא להיוועץ בשופטים הבכירים עמם שוחחה הוועדה, ראש ממשלת סקוטלנד, ראש ממשלת וויילס והוועדה לבחירת שופטים של צפון אירלנד125. שר המשפטים רשאי לדחות את המלצת הוועדה פעם אחת ולבקש ממנה לשקול מחדש את המלצתה פעם נוספת126. לאחר מכן, אם אכן הפעיל השר את סמכויות הסירוב והבקשה לשיקול מחודש המסורות לו, הוא מחויב למסור לראש הממשלה אחד משניים או שלושת השמות שהוצעו לו127. התקנות אף תוחמות את היקף שיקול-הדעת המסור לשר המשפטים בכל הנוגע לעריכת בקשה לעיון נוסף בהמלצתה או דחייתה128.
חשוב לציין כי המלצת הוועדה היא מחייבת, ככל שהושלם ההליך שצוין זה עתה, וראש הממשלה נדרש להמליץ על מועמד שהוצע על-ידה ואינו רשאי להציע מועמד אחר מטעמו129. במילים אחרות, לוועדה הממליצה יש למעשה סמכות לקבוע כי אחד משלושה מועמדים ייבחר לתפקיד על-ידי השר וכפועל יוצא גם על-ידי ראש הממשלה. לאחר בחירת המועמד, מעביר שר המשפטים את החלטתו לראש הממשלה130, אשר בתורו מעביר אותה לאישור המלך. הליך הבחירה מסתיים עם מינוי סמלי על-ידי המלך.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של דנמרק הוא הערכאה הגבוהה במדינה ונדונים בו ערעורים אזרחיים ופליליים לצד עתירות חוקתיות131. בית המשפט העליון מונה נשיא ושבעה-עשר שופטים נוספים132, המכהנים עד גיל 133.70 בדרך-כלל דן בית המשפט העליון בתיקים בהרכב של חמישה שופטים134, אך במקרים מסוימים נשיא בית המשפט העליון רשאי להורות על דיון בהרכב מורחב, בייחוד בעתירות חוקתיות135.
ביקורת שיפוטית: על אף שחוקת דנמרק אינה מסמיכה במפורש את בתי המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על חוקי הפרלמנט136,(Folketinget) סמכות זו נוצרה על דרך הפסיקה137 ויושמה פעם אחת עד כה138. הביקורת השיפוטית בדנמרק אמנם מבוזרת, אולם בדרך-כלל דיונים על חוקתיותם של חוקים נדונים בפני בית המשפט העליון.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים באופן סמלי על-ידי מלכת דנמרק139 לפי החלטת שר המשפטים, אשר נועץ בתורו בוועדה מייעצת לבחירת שופטים140.(Dommerudnævnelsesråd)
שיטת הבחירה: הוועדה המייעצת לבחירת שופטים נוסדה בשנת 1999 לאחר דיון ציבורי מעמיק וכחלק מרפורמה חוקתית רחבה, שנועדה לקדם את עצמאות מערכת המשפט ולהגביר את שקיפות הליך בחירת השופטים141. הוועדה מייעצת לשר המשפטים גם בנושא מינוי נשיאים לערכאות השונות142, למעט נשיא בית המשפט העליון, שנבחר לתפקיד בהצבעת שופטי בית המשפט העליון עצמם143.
הוועדה המייעצת כוללת שישה חברים: שופט בית המשפט העליון (המכהן כיו"ר הוועדה,) שופט בית משפט גבוה, שופט בית משפט מחוזי, עורך דין ושני נציגי ציבור144. שלושת השופטים בוועדה ממונים על-ידי שר המשפטים לאחר ששקל את המלצת בית המשפט העליון (לגבי החבר הראשון,) בתי המשפט הגבוהים (לגבי החבר השני) ואגודת השופטים של דנמרק (לגבי החבר השלישי145.) עורך הדין ממונה על-ידי שר המשפטים לאחר ששקל את המלצת לשכת עורכי הדין של דנמרק146, ושני נציגי הציבור ממונים על-ידי שר המשפטים לאחר ששקל את המלצת איגוד העיריות הלאומי והמועצה הדנית למידע ציבורי147. חברי הוועדה מכהנים בתפקידם לתקופה בת ארבע שנים שאיננה ניתנת להערכה148. החוק קובע כי חברי פרלמנט, חברי מועצות מקומיות וחברי מועצות מוניציפליות אינם רשאים לכהן בוועדה149.
הוועדה פועלת לפי הכרעת רוב וממליצה על מועמד לכל משרה פנויה150. החוק קובע כי מינוי השופטים יתבסס על הערכה כוללת של איכויות המועמד וכישוריו, ולצידם שיקולי גיוון151. המלצות הוועדה נדרשות להיות מנומקות ולכלול פירוט של חילוקי הדעות בין חברי הוועדה152. המלצות הוועדה אינן מחייבות, אך מאז החלת הרפורמה החוקתית ב1999- ועד 2018 (המועד האחרון בו קיים מידע), מעולם לא נדחו על ידי השר153.
בית המשפט החוקתי: בית המשפט החוקתי של דרום אפריקה הינו הערכאה העליונה במדינה154. הוא מונה 11 שופטים155, המכהנים בתפקידם עד 12 שנה או עד הגיעם לגיל ,70 לפי המוקדם מביניהם156.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט החוקתי הוא הערכאה היחידה במדינה אשר מוסמכת לפסול חקיקה ראשית של הפרלמנט ולהחיל ביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה157, והוא מהווה גם ערכאת ערעור על פסיקת בית המשפט לערעורים, בית המשפט הגבוה וטריבונלים ממעמד זהה בעניינים חוקתיים ומנהליים158.
בעל סמכות הבחירה: נשיא הרפובליקה, אשר עומד בראש הרשות המבצעת, ממנה את שופטי בית המשפט החוקתי לאחר היוועצות עם נשיא בית המשפט החוקתי ועם מנהיגי כלל המפלגות החברות בפרלמנט מבין רשימת מועמדים שהוצעו לו על-ידי נציבות השירות השיפוטי (Judicial Service Commission)159 נציבות השירות השיפוטי מורכבת מ23- חברים160, ביניהם נשיא בית המשפט החוקתי161; נשיא בית המשפט לערעורים162; נשיא של אחד מבתי המשפט הגבוהים שנבחר על- ידי נשיאי בתי המשפט הגבוהים163; שר המשפטים או נציג מטעמו164; ארבעה עורכי דין שנבחרו על-ידי הנשיא165; מרצה למשפטים שנבחר על-ידי מועצת המרצים למשפטים בדרום אפריקה166; שישה נציגי הבית התחתון בפרלמנט שנבחרו על- ידו (כאשר שלושה נציגים לפחות הינם חברי אופוזיציה167😉 ארבעה חברי הבית העליון בפרלמנט שנבחרו יחדיו כ"דבוקת מועמדים," בתמיכה של שש פרובינציות לפחות168; וארבעה נציגי ציבור שנבחרו על-ידי הנשיא, לאחר שנועץ במנהיגי כל המפלגות בבית התחתון בפרלמנט (לרוב מדובר על גורמים מקצועיים, כמו עורכי דין)169. אם הנציבות דנה במועמדותו של שופט באחת מערכאות בית המשפט הגבוה (high court) גם נשיא הערכאה וראש-הממשלה של המחוז הרלוונטי בדיון ישתתפו (Premier of the province)170.
שיטת הבחירה: חוקת דרום אפריקה מסדירה את הליך בחירתם של שופטי בית המשפט החוקתי. ראשית, נציבות השירות השיפוטי ממציאה לנשיא הרפובליקה רשימת מועמדים המתאימים לשיפוט בבית המשפט החוקתי, והדרישה היא שהרשימה תכלול מספר שמות הגדול לפחות בשלושה ממספר התקנים הפנויים לשיפוט171. הרוב הדרוש להמלצה על בחירה הינו רוב רגיל מקרב חברי הנציבות שהשתתפו בדיון172. לאחר הגשת הרשימה לנשיא הרפובליקה, הוא רשאי להיפגש עם המועמדים ולשוחח עמם, והוא מוסמך לפנות לנציבות בבקשה מנומקת להוספת שמות מועמדים ככל שמצא כי מי מהשמות שהוגשו לו אינו מתאים לכהן כשופט בית המשפט החוקתי173. במצב זה הנציבות תחויב לאתר מועמדים נוספים ותגיש את שמם לנשיא174.
יודגש כי רשימת המועמדים שמציעה הנציבות תוחמת את יכולת הבחירה של הנשיא175, משום שהוא אינו רשאי להציע מועמדים מטעמו, אלא לכל היותר לבקש מהנציבות שתמליץ לו על מועמדים נוספים176 (למעט אם מדובר במינוי של נשיא או סגן נשיא לבית המשפט החוקתי – או אז הרשימה שהוצעה על-ידי הנציבות מקבלת מעמד ממליץ ולא מחייב.)177 לבסוף, הנשיא נועץ עם הגורמים הרלוונטיים לבחירה – לרבות נשיא בית המשפט החוקתי, מנהיגי המפלגות החברות בפרלמנט וחברי הנציבות – ומכריז על המועמד שנבחר לתפקיד178. ראוי לציין כי במסגרת הליך גיבוש רשימת המועמדים המומלצים, המועמדים עוברים שימועים פומביים על-ידי הנציבות179.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של הולנד (The Hoge Raad) הוא הערכאה העליונה במדינה ונדונים בו תיקים אזרחיים, פליליים ומיסויים. מכהנים בו נשיא, ששה סגני נשיא, 29 שופטים נוספים ושלושה שופטים מיוחדים (המתמחים בנושאים ייעודיים כגון דיני תחרות, קניין רוחני ועוד)180.
בית המשפט העליון משמש בעיקר כבית משפט לערעורים ומחולק לשלוש לשכות עיקריות: משפט אזרחי, משפט פלילי ודיני מיסים181. פסקי דין בלשכות אלה נדונים בהרכב של שלושה או חמישה שופטים182. לצד זאת, בית המשפט העליון מוסמך ליתן חוות-דעת משפטית על סוגיות שבדין לבקשת הממשלה183 ומהווה ערכאה ראשונה ואחרונה לדיון על עבירות שבוצעו על-ידי בכירים במדינה184.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון של הולנד אינו מוסמך להעביר ביקורת שיפוטית על חוקים של הפרלמנט185. עם זאת, בדומה לשאר בתי המשפט במערכת המשפט ההולנדית, הוא רשאי לבחון אם דבר חקיקה של הפרלמנט עולה בקנה אחד עם הוראותיהן של אמנות בינלאומיות המחייבות את המדינה186. באופן זה מוסמכות למעשה ערכאות השיפוט בהולנד שלא ליישם את חקיקת הפרלמנט במקרים שבהם היא סותרת אמנה בינלאומית שתוכנה ברור ואשרורה נועד לעגן את ההגנה על זכויות187. לצד סמכות הביקורת השיפוטית המוגבלת של בתי המשפט, קיים בהולנד מנגנון לביקורת חוקתית חלשה על הצעות חוק, עוד לפני שהגיעו לאישור הפרלמנט, על-ידי מועצת המדינה (Council of State)188 חברי מועצת המדינה ממונים לכהן בה על-ידי מלך הולנד לפי המלצת הממשלה189. המלך עצמו מכהן כיו"ר מועצת המדינה ולצדו מכהנים גם בני משפחת המלוכה הבגירים, משפטנים, פוליטיקאים, דיפלומטים, אנשי עסקים ואנשי צבא190.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון של הולנד ממונים באופן פורמלי על-ידי מלך הולנד191, לפי בחירת שר המשפטים192 . בחירתו של שר המשפטים נערכת מתוך רשימה בת שלושה מועמדים אשר מוגשת לו על-ידי הבית התחתון בפרלמנט, לאחר שחברי הבית סיננו רשימה ארוכה יותר של מועמדים מטעם בית המשפט העליון193.
שיטת הבחירה: הליך בחירת השופטים מערב את שלוש רשויות השלטון במדינה: בית המשפט העליון, הפרלמנט והממשלה. בשלב הראשון, כאשר מתפנה משרת שיפוט, ועדה פנימית של בית המשפט העליון – המורכבת משני שופטים ופרקליט אחד מכל מחלקה בבית המשפט194– מגבשת רשימה בת שישה מועמדים פוטנציאליים למינוי, מדרגת אותם ומנמקת את בחירתה195. רשימה זו מבוססת על היוועצויות פנימיות בבית המשפט העליון שנערכת עם הנשיא, ששת סגני הנשיא, התובע הכללי בבית המשפט העליון (Procurator-General)196 וסגנו, כמו גם על ראיונות עם המועמדים הפוטנציאליים197. הליך גיבוש הרשימה הוא א-פוליטי ושיקולים של תפיסת עולם פוליטית אינם מקבלים ביטוי במסגרת הערכת המועמדים198.
לאחר הליך ההערכה וההיוועצות, מעביר נשיא בית המשפט העליון את רשימת המועמדים לבית הנבחרים (הבית התחתון בפרלמנט ההולנדי)199. בשלב השני, רשימת המועמדים המצומצמת מועברת לוועדה מיוחדת לענייני שפיטה בבית הנבחרים. הוועדה המיוחדת מזמנת את נשיא בית המשפט העליון ואת התובע הכללי בבית המשפט העליון לשימוע שבמסגרתו הם מסבירים את דירוג המועמדים. לאחר מכן עורכת הוועדה המיוחדת שימוע לששת המועמדים ומצמצמת את הרשימה לשלושה מועמדים סופיים, בדרך כלל ללא דיון מעמיק ובהתבסס על עמדת בית המשפט העליון200. זוהי רשימה מחייבת שממנה נדרש שר המשפטים לבחור את מועמדו המועדף, והוא אינו רשאי להביא מועמד אחר מטעמו201. בשלב השלישי, הרשימה בת שלושת המועמדים נשלחת לשר המשפטים אשר בוחר למנות אחד מהם, לאחר שנועץ בממשלה202. הליך הבחירה מסתיים עם מינוי פורמלי על-ידי מלך הולנד.
אמנם, לשון החוק אינה קובעת חד משמעית אם השמות המומלצים בפרלמנט חייבים לבוא מתוך הרשימה שגיבש בית המשפט העליון, אך הניסיון מלמד כי זוהי הפרקטיקה הנוהגת וכי המועמד שנבחר הוא בדרך-כלל המועמד שדורג במקום הראשון ברשימה שניסחו שופטי בית המשפט העליון203.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של יפן הוא הערכאה השיפוטית העליונה במדינה. הוא מורכב מנשיא וארבעה- עשר שופטים נוספים204 המכהנים בתפקידם עד גיל 205.70 בהתאם לתנאי הסף למינוי, מועמד לשיפוט בבית המשפט העליון נדרש להיות בן 40 לפחות ובעל ידע נרחב במשפטים206. אמנם אין חובה שמועמד לשפיטה בבית המשפט העליון יהא מוסמך כעורך דין207, אולם נדרש כי מבין חמישה-עשר השופטים יחזיקו לפחות עשרה שופטים בוותק מסוים לפי שתי חלופות: (1) ותק של עשר שנים כנשיא בית משפט גבוה או כשופט בית משפט גבוה, בית משפט מחוזי או בית משפט לענייני משפחה; (2) ותק מצטבר של עשרים שנה באחד או יותר מהתפקידים הבאים: נשיא בית משפט גבוה, שופט בכל אחת מהערכאות (בית משפט גבוה, מחוזי, לענייני משפחה או שלום), תובע בשירות הציבורי, עורך דין או פרופסור למשפטים208.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון של יפן הוא הערכאה היחידה המוסמכת להעביר ביקורת שיפוטית על כל חקיקה או תקנה רשמית209. זאת, מתוך מטרה רשמית ומוצהרת לשמר את עקרון הפרדת הרשויות המושתת על מערכת של איזונים ובלמים210. בית המשפט העליון אף אינו רשאי לבחון את חוקתיותו של חוק מסוים באופן מופשט (כלומר, כשהוא נפרד ממערכת עובדות ספציפית.)211 ואמנם, ערכאה זו נחשבת לאחד מבתי המשפט החוקתיים השמרניים והזהירים ביותר בעולם, שכן הוא כמעט שלא מאתגר את עמדת הפרלמנט והממשלה בפסיקותיו – מאז הקמתו בשנת ,1947 נפסלו בו רק חוקים בודדים212.
לצד סמכותו להחיל ביקורת חוקתית, מהווה בית המשפט העליון ערכאת ערעור אחרונה במדינה213 וערכאת דיון בלעדית בהליכי הדחה של חברי נציבות שירות המדינה ביפן214.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הממשלה215 באישורו הפורמלי של קיסר יפן216.
שיטת הבחירה: ממשלת יפן מחזיקה לכאורה בסמכות מינוי בלתי מוגבלת וכפופה רק לדרישות הסף שמופיעות בחוק217. בפועל, מעורבים גורמים מקצועיים בהליך בחירת המועמדים. לפי הנוהג המקובל, כאשר מתפנה משרת שיפוט בבית המשפט העליון מקיימים מזכיר הממשלה ומנהל בתי המשפט – נציגיהם של ראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון –
משא ומתן לגבי המועמדים המתאימים לשיפוט218. לאחר שהשניים מגיעים להסכמות ראשוניות, מעביר נשיא בית המשפט העליון רשימת מועמדים מצומצמת שגיבש לראש הממשלה (בדרך-כלל מוּצעים ברשימה זו עד שלושה מועמדים.)219 מבחינה היסטורית, לא ידוע על ראש ממשלה שדחה על הסף את המלצותיו של נשיא בית המשפט העליון220. מן הראוי לציין כי נשיא בית המשפט העליון ממונה בעצמו על-ידי קיסר יפן לפי המלצת הממשלה221, כך שמלכתחילה סביר להניח שלא קיימות מחלוקות נוקבות בין השניים.
לצד אלה, גורם מאשר נוסף בהליך הבחירה הוא הציבור הכללי בעל זכות הבחירה. כל בחירה של שופט לבית המשפט העליון מובאת לאישור כלל הציבור בבחירות הכלליות הראשונות של בית הנבחרים שנערכות לאחר שהתבצע המינוי. לאחר מכן, המשך כהונתנו של כל אחד מהשופטים מובא לאישורו של הציבור פעם בעשור עד פרישתו. במקרים שבהם רוב הציבור בוחר להדיח שופט, חוקת יפן קובעת שהשופט יפוטר מתפקידו222.
בפועל, מעולם לא הודח שופט ביפן בדרך זו223. סיבה מרכזית לכך היא שלרוב שופטים ממונים ביפן סמוך לגיל פרישתם, ולכן מראש רובם אינם נבחרים בשנית על-ידי הציבור. כמו כן, מינוי בסמוך לגיל הפרישה מאפשר תחלופה גבוהה יחסית של שופטים, דבר שמצמצם את סיכויי ההדחה שלהם. למול שיטת הבחירה הנוכחית, כפי שבאה לידי ביטוי בפועל, יש ביקורות לפיהן התחלופה התכופה מסייעת לממשלה היפנית להתאים את התפיסות האידיאולוגיות של בית המשפט באופן קבוע, מה שמשמר את האופי המוסדי השמרן של בית המשפט224.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של נורבגיה הינו הערכאה הגבוהה במדינה225. חוקת נורבגיה קובעת כי בבית המשפט העליון יכהנו חמישה שופטים קבועים לפחות 226 , ובפועל מכהנים בו כיום 20 שופטים227. שופט לא ימונה לכהונה בבית המשפט העליון בטרם מלאו לו 30 שנים228 , וגיל הפרישה לשופטים במדינה הוא 229.70
בית המשפט העליון דן בתיקים בדרך-כלל בהרכב של חמישה שופטים (פרט לדיון בערעורים בו ישב מותב של שלושה,)230 אולם תיקים בעלי חשיבות מיוחדת יידונו בפני הרכב מורחב של 11 שופטים (grand chamber)231 ובמקרים יוצאי דופן בחשיבותם ידון בית המשפט בתיק בהרכב מלא (plenary session). 232
ביקורת שיפוטית: כל בתי המשפט במערכת המשפט בנורבגיה מוסמכים לבחון אם יישומן של הוראות חוק או ביצוע החלטות מנהליות נוגד את החוקה, וכפועל יוצא להורות על פירוש מצמצם של החוק או שלילת תוקפו במקרה המונח לפניהם233. ואולם, על אף מודל הביקורת השיפוטית המבוזרת, מהוות הכרעותיו העקרוניות של בית המשפט העליון תקדימים מחייבים לפירוש החקיקה בערכאות הנמוכות234.
לצד סמכויותיו החוקתיות, בית המשפט העליון הינו הערכאה העליונה במדינה לעניינים אזרחיים ופליליים, וערעור יגיע אליו לדיון בעיקר במקרים של תקדימים משפטיים. סמכויות נוספות של בית המשפט העליון הנורבגי כוללות שפיטה בהליכי הדחה (impeachment) נגד שרים ושופטי בית המשפט העליון בשל עבירות פליליות או הפרה של חובותיהם החוקתיות235, וכן הוראה על כינוס הפרלמנט במקרה שמלך נורבגיה נפטר והממשלה לא הורתה על כינוס כאמור236. הפרלמנט הנורבגי אף רשאי לפנות לבית המשפט העליון בבקשה לקבל חוות דעת משפטית על סוגיות שבדין237.
בעל סמכות לבחירה במועמדים: חוקת נורבגיה קובעת כי פקידים בכירים במדינה, ובהם שופטים, ימונו על-ידי המלך לפי המלצת הממשלה (Council of State).238
שיטת הבחירה: בשנת 2002 הוקמה ועדה מקצועית לבחירת שופטים (Judicial Appointments Board) גוף עצמאי שתפקידו להמליץ לממשלה על מועמדים מתאימים לשפיטה, וזאת כחלק ממהלך רחב יותר של עריכת רפורמה חוקתית בנורבגיה שנועדה, בין היתר, לחזק את עצמאות בתי המשפט239. הוועדה מורכבת משלושה שופטים (המכהנים בבית המשפט העליון, בתי המשפט לערעורים או בתי המשפט המחוזיים), שני משפטנים שאינם חלק ממערכת בתי המשפט (כאשר לפחות אחד מהם הוא משפטן בשירות הציבורי) ושני נציגי ציבור240. כל חברי הוועדה ממונים על-ידי המלך לתקופה של ארבע שנים, בהמלצת הממשלה241, וניתן להאריך את כהונתם פעם אחת נוספת242. מערכת בתי המשפט היא הגורם האחראי על ניהול פעילות הוועדה243. בהתבסס על בחינה מעמיקה של הצעות המועמדות לשפיטה, הוועדה מוסרת את המלצותיה למשרד המשפטים לצד נימוקי ההמלצה, תוך סידור המועמדים לפי סדר עדיפותם (על-פי רוב, מדובר על שלושה שמות של מועמדים מומלצים.)244 חשוב לציין כי הוועדה ממליצה על שלושת המועמדים בהסכמה מלאה, אך נימוקיה יכולים להימסר שלא פה-אחד245.
לאחר קבלת חוות-דעתה של הוועדה המייעצת מבצע משרד המשפטים הערכה קצרה של ההמלצות246. בנוסף, נהוג כי שר המשפטים משוחח עם נשיא בית המשפט העליון ושומע את עמדתו, לאחר שהאחרון נועץ בשופטי בית המשפט העליון ושמע את עמדתם ביחס למועמדים מתאימים למינוי247. לאחר עריכת ההתייעצויות כאמור, מציג שר המשפטים את המועמד המתאים ביותר בפני הממשלה248. ככל שהממשלה מבקשת למנות לשפיטה אדם שלא נמצא בין שלושת השמות שהועברו אליה, הוועדה מחויבת לשקול את העניין בעצמה ולמסור לממשלה את חוות דעתה ביחס להתאמת המועמד מטעמה לתפקיד249. המלצת הוועדה אמנם אינה מחייבת, אך לפי דו"ח רשמי משנת 2011 הבחירה מושפעת מאוד מהמלצת הוועדה ובדרך-כלל בוחרת הממשלה במועמד שדורג על-ידה במקום הראשון250. ההליך מסתיים עם מינוי פורמלי של מלך נורבגיה.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון בניו זילנד הוא הערכאה הגבוהה במדינה ומונה נשיא ועוד ארבעה עד חמישה שופטים251. שופטי בית המשפט העליון מכהנים בו עד גיל 70 במינוי קבוע ורשאים, לאחר פרישתם, להתמנות לשופטים בפועל עד הגעה לגיל 252.75
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון מוסמך לדון בערעורים פליליים ואזרחיים, כמו גם בערעורים על הכרעותיו של בית המשפט הגבוה (High Court)253, אולם הוא אינו מחזיק בסמכות לפסול חקיקה ראשית של הפרלמנט254. עם זאת, מגילת זכויות האדם הניו-זילנדית מסמיכה את בתי המשפט במדינה לפרש חקיקה באופן שיעלה בקנה אחד עם הזכויות המוגנות במגילה255, והלכה למעשה (הגם שסמכות זו אינה מעוגנת במגילה) בית המשפט גם מוציא הצהרות אי-התאמה, בפרקטיקה שהחלה משנת 256.2015
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי המושל הכללי של ניו זילנד לפי המלצת שר המשפטים257.
שיטת הבחירה: סעיף 96 ל-2016 Senior Courts Act קובע כי מועמד ימונה לשפיטה בבית המשפט העליון רק אם הוא מכהן כשופט בית המשפט לערעורים, שופט בית המשפט הגבוה, או שהמועמד ממונה לכהן כשופט בבית המשפט הגבוה במקביל למינויו לכהונה בבית המשפט העליון.
הליך המינוי לבית המשפט העליון נערך על-ידי שר המשפטים, אשר נועץ בגורמים מקצועיים ובכירים במערכת המשפט, ולאחר מכן מגבש רשימה של עד שלושה מועמדים מובילים לכהונה בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, לאחר שהאחרון התייעץ עם כלל שופטי בית המשפט העליון. שר המשפטים רשאי לבקש מהתובע הכללי לערוך שיחות חסויות עם גורמים נוספים לצורך דירוג המועמדים הסופיים. לאחר מכן, השר בוחר את המועמד המתאים ביותר מבין השמות שצוינו ברשימה (אשר, כאמור, הוסכם עליהם יחד עם נשיא בית המשפט העליון.)258
לצד השיקול המקצועי הדומיננטי, שיקולים נוספים אותם שוקל שר המשפטים הם גיוון בצביון בית המשפט, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית. כך למשל, ניתן משקל ליכולות המשפטיות של המועמדים ולניסיונם הרלוונטי, תכונות האופי שלהם, יכולות מקצועיות ובין-אישיות וכן לשיקולים שעניינם גיוון אנושי באופן שישקף את החברה הניו-זילנדית. לאחר ששר המשפטים מציג בפני הממשלה את המועמד המוביל לבחירה, ממשיך התהליך למינוי סמלי על-ידי המושל הכללי259.
אם כן, לנשיא בית המשפט העליון של ניו זילנד קיימת סמכות וטו על מינוי שופטים לערכאה זו. על-אף שנשיא בית המשפט העליון ממונה בעצמו לתפקיד בהתאם להמלצת ראש הממשלה260, הליך הבחירה בשופטי בית המשפט העליון הוא בעל היבט מקצועי דומיננטי261 ונועד למנוע השפעות פוליטיות או אחרות על החלטת שר המשפטים 262 . באופן גלוי, מפורש ורשמי נקבע כי ביצוע תפקיד זה באופן עצמאי ונטול שיקולים זרים הוא מוסכמה חוקתית חזקה במיוחד263.
בית המשפט העליון: בית המשפט העליון של קנדה הוא הערכאה הגבוהה ביותר במדינה ומונה נשיא ושמונה שופטים נוספים264. שופטי בית המשפט העליון מכהנים בתפקידם עד גיל 265,75 ונדרש כי שלושה מתוכם יהיו משפטנים ממחוז קוויבק266.
ביקורת שיפוטית: בית המשפט העליון בקנדה מוסמך לפסול חקיקה שאינה עולה בקנה אחד עם החוקה ובפרט עם הזכויות המעוגנות בצ'רטר הקנדי להגנה על זכויות אדם267. בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור סופית על הכרעותיהן של ערכאות הערעור הפדרליות והערכאות העליונות בפרובינציות268.
בעל סמכות הבחירה: שופטי בית המשפט העליון נבחרים על-ידי ראש הממשלה לפי המלצה בלתי מחייבת של ועדה מייעצת למינוי שופטים. המינוי נערך באופן פורמלי על-ידי המושל הכללי269.
שיטת הבחירה בשנים :2016–2006 בדומה לשאר מדינות ה-Commonwealth, הליך בחירת השופטים מבוסס על מינוי פורמלי על-ידי המושל הכללי בהמלצת הרשות המבצעת – במקרה הקנדי, זהו ראש הממשלה. בשנים 2016–2006 הליך בחירת השופטים הושפע במידה רבה משיקולים פוליטיים, על אף שלא נעשה כל שינוי בזהותם של בעלי סמכות המינוי וההמלצה. סטיבן הארפר, ראש ממשלת קנדה דאז ,(2015-2006) מינה ועדה ייעודית מטעמו שתפקידה היה לתשאל מועמדים לכהונה בבית המשפט העליון בראיון ציבורי-טלוויזיוני. בוועדה כיהנו נציגים מכל המפלגות החברות בבית הנבחרים הקנדי (House of Commons), אך היא לא הוסמכה להטיל וטו על בחירה זו או אחרת270.
שיטת הבחירה כיום: מאז שנת 2016 נהוגה בקנדה שיטה שונה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון, אשר אומצה על-ידי ראש הממשלה ג'סטין טרודו (2015 – היום) גם כיום, המושל הכללי הוא הגורם המוסמך למינוי שופטים לבית המשפט העליון מבחינה סמלית, בהתאם להמלצת ראש הממשלה. אולם לפי השיטה החדשה ראש הממשלה נועץ בוועדה מייעצת למינוי שופטים בערכאות השונות. תפקידה של הוועדה הוא להמליץ על מועמדים מתאימים והיא נועדה לפעול באופן מקצועי שאינו פוליטי או מפלגתי. מאחר שהוועדה המייעצת פועלת מכוח חוק שירות המדינה הקנדי271, הרי שבחירת חבריה כפופה להוראות החוק האמור ובכלל זאת לדרישה שלפיה מינוי לתפקיד ציבורי יתבסס בראש ובראשונה על שיקולים מקצועיים ויהא מנותק מהשפעות פוליטיות או מפלגתיות272. בנוסף, על חברי הוועדה המייעצת חלים כללי אתיקה נוקשים כאמצעי להבטחת הוגנות הליך הבחירה273.
הוועדה מורכבת משופט בדימוס שנבחר על-ידי מועצת השופטים הקנדית (Canadian Judicial Council);274 עורך דין אחד שנבחר על-ידי לשכת עורכי הדין של קנדה (Canadian Bar Association); משפטן אחד שנבחר על-ידי איגוד המשפטנים של הקהילה הילידית של קנדה (Indigenous Bar Association); עורך דין אחד הממונה על-ידי ה- Federation of Law Societies, גוף המאגד משפטנים מכל הפרובינציות של קנדה; חוקר משפט אחד הממונה על-ידי מועצת דיקני הפקולטות למשפטים בקנדה; ושלושה נציגי ציבור הנבחרים על-ידי שר המשפטים, כאשר הדרישה היא שלפחות שניים מהם אינם עורכי-דין פעילים275. יו"ר הוועדה נבחר על-ידי המושל הכללי מבין חברי הוועדה276 וחבריה מכהנים לתקופה של חמש שנים הניתנת להארכה277.
הליך גיבוש ההמלצה של הוועדה המייעצת מתחיל באיסוף מועמדויות והתייעצות ראשונית עם נשיא בית המשפט העליון. לאחר מכן, הוועדה ממיינת את המועמדים הרלוונטיים תוך התייחסות לדרישות המקצועיות ולקריטריונים המבוקשים, כפי שנקבעו על-ידי ראש הממשלה. הוועדה נדרשת לשקול, בין שאר שיקוליה, שיקולים בדבר גיוון תרבותי ומגדרי בהרכב בית המשפט278, והיא רשאית להיוועץ בגורמים שונים, כמו נשיא בית המשפט העליון279.
הוועדה מעבירה בתוך חודש לראש הממשלה רשימה של שלושה עד חמישה מועמדים מובילים לשיפוט, תוך הנמקת בחירתם והתייחסות לקריטריונים הקבועים בחוק והנחיות מקצועיות נוספות שנקבעו על-ידי ראש הרשות המבצעת280. ראש הממשלה רשאי אף לבקש מהוועדה לחפש מועמדים המתאימים לשיפוט בנוסף למועמדים שהועברו אליו281. כחלק מהליך הבחירה, הוא מתייעץ עם שר המשפטים לאחר שהאחרון דן בעניין עם נשיא בית המשפט העליון, יועצים משפטיים של המחוזות הרלוונטיים, וכן עם חברי ועדת זכויות האדם וחברי ועדת המשפט והחוקה בבית הנבחרים. לבסוף, על סמך ההתייעצויות עם כלל הגורמים הללו, מציג ראש הממשלה למושל הכללי את המועמד המומלץ לתפקיד מטעם הממשלה.282
אף שהמלצת הוועדה המייעצת אינה מחייבת283, בדיקה מעלה כי מאז החלה לפעול בשנת ,2016 קיבלו ממשלות טרודו את כל חמש המלצות הבחירה של הוועדה. מגמה זו עולה בקנה אחד עם הצהרת הממשלה מאוקטובר ,2016 כחודשיים לאחר שינוי הליך הבחירה, שלפיה ההליך החדש נועד, בין היתר, לחזק את ההשפעה של הוועדה המייעצת בהליך בחירת השופטים284. על מנת לבחון אם הנוהג לקבל את המלצות הוועדה יכה שורש ויהפוך למנהג חוקתי, יש לבחון כיצד ייושם תחת הממשלות הבאות.
בית המשפט העליון: בשבדיה קיימים שני בתי משפט עליונים285 הפועלים זה לצד זה – בית משפט עליון לעניינים אזרחיים ופליליים (Supreme Court), בו מכהנים 16 שופטים286, ובית משפט עליון לעניינים מנהליים (Supreme Administrative Court), בו מכהנים 14 שופטים לפחות287. תנאי למינוי הוא שהמועמד מכהן, או כיהן בעבר, כשופט ערכאה נמוכה במינוי קבוע288 . שופטי בית המשפט העליון מכהנים בתפקידם עד גיל 289.69
ביקורת שיפוטית: מודל הביקורת השיפוטית בשבדיה הוא ביזורי ופרטני. אף ערכאה בשבדיה – לרבות בית המשפט העליון – אינה רשאית להורות על בטלות חוק290. עם זאת, כל בתי המשפט בשבדיה רשאים שלא ליישם דבר חקיקה אם הם מצאו כי הוא נוגד את החוקה, אך הדבר נעשה באופן פרטני ובשים לב לכך שהפרלמנט הינו נציג הריבון291. לצד סמכות הביקורת השיפוטית המבוזרת, קיימת בשבדיה מועצת חקיקה (Council on Legislation) המורכבת משופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה292. תפקיד המועצה הוא לייעץ לממשלה ולפרלמנט אם הצעת חוק אינה חוקתית. עמדת המועצה אינה מחייבת והליך ההיוועצות הוא וולונטרי לחלוטין. מקובל לראות בהליך ההיוועצות במועצת החקיקה מנגנון משמעותי יותר של ביקורת שיפוטית293.
בעל סמכות הבחירה: הממשלה ממנה את השופטים בכל הערכאות לפי המלצתה של ועדה מייעצת לבחירת שופטים (Judges Proposals Board).294
שיטת הבחירה: הוועדה המייעצת לבחירת שופטים נוסדה כאמצעי למניעת הטיות פוליטיות על הליך בחירת השופטים במדינה295 ופועלת באופן א-פוליטי ועל יסוד שיקולים מקצועיים 296. הוועדה מורכבת מתשעה חברים: חמישה שופטים (מכהנים או בדימוס) הממונים על-ידי הממשלה בהמלצת מערכת בתי המשפט הכלליים והמנהליים; שני משפטנים שאינם עובדים במערכת בתי המשפט, אשר אחד מהם חייב להיות עורך דין, הממונים על-ידי הממשלה בהמלצת רשויות ציבוריות וארגונים מקצועיים; ושני נבחרי ציבור שנבחרים על-ידי הפרלמנט השבדי297.(Riksdag) חברי הוועדה בוחרים בעצמם את יו"ר הוועדה וסגנו ומכהנים לתקופה של ארבע שנים לכל היותר.298
הליך בחירת השופטים נערך כדלקמן: לאחר פרסום מכרז למשרה שיפוטית פנויה299 , ובכלל זאת באחד משני בתי המשפט העליונים, הוועדה המייעצת דנה במועמדויות ומגישה לממשלה את המלצתה המנומקת300. הממשלה אינה מחויבת לקבל את המלצת הוועדה, אולם אם הממשלה מעוניינת למנות לתפקיד מועמד שהוועדה המייעצת לא המליצה עליו, יש לאפשר לוועדה להשמיע דעתה על המועמד בטרם בחירתו301.
על-פי תשובת הפרלמנט השוודי לפניית מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת ,2023 בחירת מועמד על-ידי הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה היא אירוע קיצוני ונדיר במיוחד: הדבר אירע פעמיים בלבד מאז שנת ,2010 ובשני המקרים הללו מונה המועמד לערכאה נמוכה302. עד כה, הממשלה מעולם לא פעלה בניגוד להמלצת הוועדה ביחס לבחירת מועמד לכהונה בבית המשפט העליון.
חנה סנש
"רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגנון נגדו והוא - האדישות"
חנה סנש
"רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגנון נגדו והוא – האדישות"
חנה סנש