האופן שבו אנו חושבים כיום על הפרדת רשויות שונה מהאופן שבו חשבו על המושג לפני כמאה שנים. אך אין צורך ללכת להיסטוריה כה רחוקה, כיוון שהאופן שבו אנחנו חושבים על הפרדת הרשויות כיום שונה גם מהאופן שבו חשבנו עליו לפני עשרים שנים ואפילו לפני עשר שנים. בפאנל בנושא הפרדת רשויות בעולם משתנה, שנערך ביוני האחרון בכנס הישראלי של ICON-S, הודגשו ממדים שונים של הפרדת רשויות.[1] אני מבקשת לשים את הזרקור על שינוי יסודי באופן בו אנו תופסים את הפרדת הרשויות מתוך העיסוק בביקורת שיפוטית חוקתית. הפריזמה לבחינה בטיעון זה היא דוקטרינרית וממוקדת בסעדים חוקתיים. ליבת הטיעון היא זו: הסעדים החוקתיים השונים מאפשרים לנפץ את התפיסה הקלאסית (מונטסקיאנית) של הפרדת הרשויות, ובד בבד להגשים הפרדת רשויות מודרנית, בעולם שבו חלוקת התפקידים אינה בינארית, ובמסגרתה יש למחוקקים תפקיד חוקתי משמעותי.

הילך הטיעון יהיה כדלקמן: אפתח בדיון רקע תאורטי העוסק במקומו של המחוקק במלאכת השקילה החוקתית, ומתוכו אדון בהפרדת רשויות. אציע כי הפרקטיקות החוקתיות השונות, ובכללן השימוש בסעדים מרוככים, ניפצו זה מכבר את הפרדיגמה הקלאסית, וכיום ניתן לדון על פרדיגמה מודרנית של הפרדת רשויות, שבה קיים היזון חוזר חלף חיץ והפרדה. אתאר זאת באמצעות שלושה סוגים של סעדים חוקתיים: סעדים פרשניים, השעיית הבטלות וליווי. אסכם בחזרה לתביעה המופנית למחוקק לנהוג ברגישות חוקתית ולגלות אחריות חוקתית, באמצעות אותה הבנה מודרנית של הפרדת הרשויות.