כ־80% השיבו כי הקיטוב החברתי מהווה איום במידה רבה מאוד על החוסן הלאומי של ישראל. לעומתם, כ־15% סבורים כי הוא מהווה איום במידה מסוימת בלבד.
כ־53% השיבו כי הם מעדיפים להגיע להסכמות לאומיות רחבות גם במחיר של פשרה על חלק מערכיהם במידת הצורך. לעומתם, כ־25% מהמשיבים הביעו התנגדות לכך ועוד כ-13% התנגדו נחרצות.
כ־83% סבורים כי בניהול הפוליטי של המדינה חשוב יותר לשמור על גמישות ופשרה במטרה לשמור על אחדות והסכמות רחבות. לעומתם, כ־17% סבורים כי חשוב יותר להתעקש על עמדות גם במחיר של קרע בעם.
כ־55% השיבו כי הם פתוחים במידה רבה מאוד לקיים דיאלוג אמיתי עם בעלי דעות שונות משלהם, וכ־39% נוספים השיבו כי הם פתוחים לכך במידה מסוימת.
כ־44% סבורים כי בעלי העמדות השונות מהם פתוחים במידה מועטה לקיים דיאלוג אמיתי ולהגיע להסכמות ופשרות ועוד כ־30% סבורים כי הם כלל אינם פתוחים לכך. בעוד ש-20% סבורים כי הם פתוחים במידה מסוימת.
כ־60% סבורים כי כאשר פוליטיקאי מתבטא באופן מתוך תוך שמירה על עקרונותיו, הדבר מגביר את התמיכה בו. לעומתם, כ־25% השיבו כי אין לכך השפעה על מידת התמיכה.
כ־58% השיבו כי הם מוכנים למתן את הטון הפוליטי שלהם ברשתות החברתיות למען אווירה חברתית מתונה יותר, וכ־32% נוספים מוכנים לכך במידה מסוימת.
כ־59% סבורים כי נציגי המפלגות השונות הם האחראים לקיטוב בין הקבוצות השונות במדינה, בעוד שכ־33% מטילים אחריות על נציגי המפלגות וציבור הבוחרים כאחד.
כ־70% סבורים כי השיח הציבורי בתקשורת מעצים ומלבה את השסע והפילוג בחברה הישראלית, בעוד ש־27% סבורים כי הוא רק משקף את חילוקי הדעות בציבור.
