top of page
  • מקור ראשון

מה התכלית

יניב כהן כמעט השתקע בחיים נוחים בארה"ב, אבל אז החליט לחזור ארצה ולהירתם ליצירת השינוי שמדינת ישראל זקוקה לו. במסגרת מכון תכלית שהקים הוא מנסה לגבש את מרחב ההסכמה המרכזי של החברה הישראלית ללא הקצוות, ושואב אופטימיות מההתעוררות החיובית שהוא מזהה בציבור.


מאת אורלי גולדקלנג

מקור ראשון | 5.7.2024


פסיקת בג"ץ בעניין גיוס החרדים נתפסה אצל יניב כהן, ראש מכון תכלית, כמוצדקת. "רק שזו לא באמת בעיה משפטית, זו בעיה חברתית ופוליטית, והדרך לפתור אותה היא באמצעות בית המחוקקים", הוא מבהיר. "במקום לקחת אחריות ולקבל החלטות קשות, המנהיגים שלנו מעדיפים לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לבית המשפט. הוא יחליט, נשנא אותו וזהו".


אתה מאמין שעומד להתרחש שינוי בעניין?


"אין ספק שכל חלקי החברה הישראלית צריכים לקחת חלק במפעל הישראלי. אף אדם הגון לא יכול להישאר אדיש למציאות שבה חלק מהקהילה הישראלית משלם מחיר דמים כבד מאוד, בזמן שיש אנשים שפשוט פטורים מזה. יש הרבה דרכים להביא לגיוס חרדים, ואני מכיר המון גורמים חרדים שמבינים את גודל השעה. יש הבנה שאחרי שבעה באוקטובר הגענו לנקודת קצה, ושהסיפור הזה נגמר כי אין ברירה. הציונות הדתית היא ההוכחה שאפשר לשלב תורה ועבודה. ראינו אנשים שאפילו בטנק לומדים דף יומי. מצד שני, אנחנו מזהים קונצנזוס בציבור הישראלי להתחשבות בהחרגת עילויים משירות צבאי".


למרות החשיבות שהוא מייחס לסוגיית הגיוס, מבחינת כהן היא רק נקודת הקצה של שילוב חרדים בחברה הישראלית. "נדרש שינוי עומק שמשלב את החברה החרדית במפעל הישראלי על כל גווניו, ושינוי אמיתי מתחיל במנהיגות – גם החרדית וגם הכללית. מנהיגות שאומרת 'מה שהיה הוא לא מה שיהיה'. יש המון ארגונים שעושים עבודה מצוינת בכיוון, ומה שדרוש זה השתתפות של החברה החרדית באופן שלא יפגע באורח החיים שלהם".


מה שרואים משם


עו"ד יניב כהן (42), נולד בירושלים ונדד ממנה עם משפחתו לקריית־ארבע ומשם לגבעת־זאב. הוא שירת בשריון, והכיר את רעייתו שלומית במהלך שירותו; כיום הם הורים לשלושה ילדים. בהמשך עבד בשב"כ, למד משפטים וממשל ואז מנהל עסקים, השתלב במשרד עורכי־דין גדול בתל־אביב ועסק בפן הכלכלי והציני של המקצוע: מיזוגים ורכישות. ב־,2015 כשהוא ושלומית, אשת הייטק, חבקו בן ראשון, עזבה המשפחה הצעירה לארה"ב. "החלטנו לעשות רי־לוקיישן לניו־יורק, חיינו שם בקהילה איכותית של הייטקיסטים ישראלים". דווקא שם החליט יניב לעשות "רי" מסוג אחר. "כישראלים נדמה לנו שאנחנו יודעים הכול, אבל משם המציאות נראתה אחרת. הבנתי שאני צריך להתעסק במדינת ישראל, והיה ברור שהגיע הזמן להחליף קריירה". יניב הפך להיות ראש תחום פיתוח בליגה לידידות ישראל־אמריקה ("אנשי הליגה חשבו שהאנגלית השבורה שלי זה קטע מקסים"), והכיר מקרוב את יחסי שתי המדינות וגם את יהדות ארה"ב.


צילום: לירון מולדובן


"כישראלים אנחנו לא מבינים איזו משמעות יש ליהדות התפוצות, זה פתח לי את העיניים", הוא משתף. "הכרתי שם את קני ביאלקין ז"ל, פילנתרופ ומייסד עמותת עלם לנוער בסיכון. את רואה אנשים שהצליחו לשלב בין ביזנס לתרומה גדולה לישראל. אנשים שמצליחים מאוד בחיים, ומפנים את המשאבים שלהם לחיזוק מדינת ישראל. קני לימד אותי שזכות הקיום שלו בארה"ב תלויה במדינת ישראל. בניו־יורק העיסוק בישראל ובצורך שהיא תהיה בטוחה בולט מאוד".

כעבור שנתיים, לאחר שנולדה להם בת נוספת, החליטו יניב ושלומית לשוב ארצה. "נהיה לנו נוח מדי שם, וראינו איך ניתאי, הגדול, הופך בשניות לאמריקני. אני שומע עכשיו סביבי שיח הולך ומתרחב על כוונות לרדת מהארץ, אותי זה מפוצץ. אני מבין אנשים שבלחץ ממה שקורה, אבל אני לא חושב שהפתרון זה לעזוב את המדינה".


עם שובם ניהל כהן את מכון אבא אבן לדיפלומטיה ויחסי חוץ, הפועל בחסות אוניברסיטת רייכמן. בשלהי 2021 הקים את מכון תכלית למדיניות ישראלית. "הבנתי שעם כל הכבוד לאתגרים הבינלאומיים, אלה הפנימיים קורעים את המדינה עוד יותר. רגע לפני הקמת ממשלת השינוי, כשאנחנו אחרי ארבע מערכות בחירות, הקמנו את תכלית, מתוך חשש שבמצב הלא יציב הזה, כשאין יכולת לקבל החלטות ולקדם מדיניות, שלא לדבר על מרחבי הסכמה – מי שמושל בכיפה הוא הקיצון".


 קיצון לפעמים מחדד למרכז את המהות.


"הבעיה עם הקיצון שהוא בטוח שהוא צודק וכל השאר טועים, אין לו סימני שאלה, בטח במשברים גדולים. נייר הלקמוס שלי בעקבות שבעה באוקטובר הוא: אם מישהו אומר ש־7 באוקטובר הוכיח לו שהוא צדק, הוא לא חלק מהפתרון, הוא חלק מהבעיה".


איך זה שהשיח הציבורי גילה את "מרחבי ההסכמה", או את הצורך ב"הסכמה רחבה", רק כשהימין בשלטון?


"אנחנו קמנו ופעלנו להסכמה רחבה סביב רפורמה משפטית כבר בימי ממשלת השינוי. פנינו גם לאופוזיציה דאז ולארגונים שלה כדי להביא ל־70־72 אצבעות בכנסת, כי ככה צריך להיראות שינוי אמיתי בכללי המשחק. בזמן שנוהלה הוועדה הממשלתית של גדעון סער, אז שר המשפטים, לתיקון חוק יסוד החקיקה, הובלנו שיח עם הליכוד ועם קהלת ואחרים. כששר המשפטים הנוכחי יריב לוין הציג את ההצעה שלו, תכלית הייתה כמעט הגוף היחיד שיכול היה לדבר גם עם לוין וגם עם סער, גם עם פורום קהלת וגם עם מכון רובינשטיין באוניברסיטת רייכמן.


"התחלנו לייצר משא ומתן ממש פה, במשרדים שלנו בתל־אביב, כדי לרכך את הרפורמה. הבכירים של שני הצדדים ישבו פה, וביניהם ד"ר אלעד גיל, ראש המחקר בתכלית. היו כמה סבבים, ואחד המשמעותיים שבהם היה עם תכלית. כשנרקם הליך המשא ומתן בבית הנשיא, היה טבעי שנהיה זרוע התוכן של צוות המו"מ של הנשיא, כשעובד יחזקאל שימש יו"ר הצוות. לשבחו של הנשיא הרצוג ייאמר שהוא לקח את הנושא הזה בידיים ובשיניים, עם הניסיון והמחויבות העמוקה שלו לפתור את המשבר".


היינו קרובים לפשרה?


"כמה פעמים כן, כמעט הצלחנו. הגענו למצב שבו ההסכמות המקצועיות כמעט פגשו זו את זו, אבל לצערי זה לא נסגר בגלל היעדר אומץ לב פוליטי. אגב, צחוק הגורל הוא שבמהלך המו"מ הרשמי בין הצדדים, דווקא מתווה הנשיא המקורי, שהימין בעט בו בהתחלה, היה למתווה שכל הצדדים ניסו לחתור אליו בסופו של דבר. היה בו אפילו פתרון גם לבעיית גיוס החרדים, עם תפיסת פטור שלא עוברת אחרי שבעה באוקטובר. אם היא הייתה מאומצת בזמנו, המדינה הייתה היום במקום אחר. זה היה מתווה מרחיק לכת שמסדיר משהו שהחרדים היו יכולים לקבל, אבל הם דחו אותו בזמנו".


להכווין את הפוליטיקאים


זה השלב שבו הקורא הסביר שואל את עצמו מה בעצם האג'נדה שלכם, לאן אתם מנסים לנווט את הספינה.


"מכון תכלית הוא מכון מחקר שמבקש לקדם מדיניות שמבוססת על מרחבי הסכמה, דווקא בנושאים הכי מורכבים שיש במדינת ישראל. הערכים שלנו הם להביא לכך שישראל תהיה מדינה בטוחה, יהודית ודמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות. וכן, בסדר הזה. עיצוב מדיניות של מרחבי הסכמה במציאות פוליטית מקוטבת זה ההקשר שבו אנחנו פועלים, וזה הסיפור שאנחנו מנסים ליצור. לכל מחנה קל לייצר את המדיניות שלו כלפי עצמו, וככזו היא מייצגת רק חלק קטן מהעם. אנחנו מנסים לתרגם את זה למדיניות שהיא חוצת גבולות פוליטיים ונכתבת ברמה הכי יישומית שלה, מתוך עבודה עם מקבלי החלטות, הדרג הממונה והדרג הנבחר, עד הקצה של איך נראית הצעת החוק. אנחנו לא מעגל שיח אלא מכון מחקר מוכוון מדיניות.


"אנחנו לא מייצרים מדיניות שנקודת המוצא שלה היא פוליטיקת הזהויות, אלא של מה מקיים את הערך המקצועי שאנחנו מבקשים לקדם. למשל, יציבות הדמוקרטיה ומערך מאוזן בין הרשויות. המאבק בין רשויות השלטון למשל, זה לא קרב שיש בו צדיקים גמורים מכאן ומכאן, ואני בעיקר כועס על הפוליטיקאים שלנו שהשתמשו במאבק בין הרשויות כקרדום לחפור בו. המדיניות שאנחנו מציעים מבקשת להציע איזון מקצועי ראוי. לפעמים זה נתפס ליברלי, לפעמים שמרני. 'תכלית' שמה על השולחן חוק יסוד חקיקה שכלל פסקת התגברות יחד עם מנגנונים נוספים. אנחנו אומרים גם שליועמ"שית יש יותר מדי כוח בנושא אישור ייצוג לממשלה, עמדה שנחשבת שמרנית, ויצאנו נגד פסק דין של בג"ץ בנושא הסבירות. מצד שני, תכלית מציעה את תיקון חוק הלאום, שזו לכאורה עמדה ליברלית, ויש לנו דעה מורכבת בנושא הוועדה למינוי שופטים – אנחנו בעד שינוי הרכב הוועדה ושיטת הבחירה, אבל ללא הוצאת השופטים מהוועדה".


אתם מעסיקים במכון שלושים חוקרים ואנשי צוות. איך בונים אמירה של "אנחנו"?


"תכלית אכן מכוונת למגוון חשיבתי, למרות שאני לא מתנהל במושגים של זהויות ושבטיות. שיטת העבודה שלנו היא שסביב שולחן המחקר יושבים לכתחילה אנשים שחושבים אחרת – אקדמאים ואנשי פרקטיקה, עמיתים ועובדים, שמרנים וליברלים, נשים וגברים, וכל המגוון החילוני, הדתי והחרדי. בתחילת כל תהליך יש לנו פונקציית מטרה: מה מוצר המדיניות צריך לשרת? וזה תמיד יהיה משהו שעומד בהגדרה של בטוחה, יהודית ודמוקרטית, אבל באופן שגם חוצה מחנות פוליטיים. מישהו מציג עמדה, מישהו אחר מרגיש שזה לא מייצג את הערכים שלו, נכנסים לדיון מקצועי, ובסופו של יום מייצרים מדיניות של מרחבי הסכמה".


מהו בעיניך התפקיד של מכוני מחקר ביחס לנבחרי ציבור?


"אני שמח על ההתעוררות של החברה הישראלית בשנים האחרונות ושל מכוני המחקר בעולם המעשה. ככה זה צריך להיראות, זה חלק מהערנות של החברה וזה חלק מהותי במדינה דמוקרטית. אבל תפקידם לא לקטב אלא להפך, לחבר את הישראלים, וגם קצת להכווין את הפוליטיקאים שלנו. לסמן את הדרך על ידי הכנסת המלצות מבוססות מחקר, ולעזור במקומות שלמערכת אין יכולת להתקדם לבד, בין אם זה בגלל שהדחוף לא מאפשר העמקה בחשוב, ובין אם בגלל הקיטוב וחוסר היכולת לשתף פעולה".


לחנך את הפוליטיקאים?


"פרלמנטים נוטים לקיטוב, ולא מסוגלים לדבר אחד עם השני. מערכות בחירות חוזרות לא מאפשרות לבצע מדיניות ארוכה ואפקטיבית. נבחרי ציבור מעדיפים לריב במקום לייצר מדיניות. בעולם שבו מנהיגים יכולים לדבר ביניהם בוואטסאפ, ויש תאגידים גדולים יותר ממדינות, ממשלות הן כבר לא מרכז המדינה ולאו דווקא הכוח החזק. בשבעה באוקטובר ראינו איך החברה האזרחית הייתה ראשונה להתארגן. השירות הציבורי מוחלש, הרוס ובעיקר עמוס. זה לא רק אירוע של ממשלת נתניהו, זה ארוך־טווח, משמעותי ועמוק".


מאגרי החמצן מתרוקנים


את פני הבאים למשרדי תכלית מקדמת תמונה גדולה של בן־גוריון עומד על ראשו. על חלון הזכוכית במשרדו הצנוע של יניב כתוב בטוש: תושייה, יצירתיות, יוזמה וממלכתיות. במשרדי המכון, שהשתתף כמעט בכל מהלך משמעותי שחצה אופוזיציה וקואליציה בשנתיים האחרונות, לצד הלוגו מופיעות מילותיה של חנה סנש: "רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגונן נגדו והוא – האדישות".


"אני אופטימי בגלל ההבדל שבין המצב של מדינת ישראל ובין הישראלים –אלה שיוצאים להפגין ברחובות, אלה שיצאו לקרב בשבעה באוקטובר, אלה שהתנדבו בכל מקום אפשרי בשמיני באוקטובר", אומר יניב. "זו עוצמה ונחישות ויציבות. הישראלים הפסיקו לאכול כל מה שהמנהיגים שלנו מאכילים אותם. את מסתכלת על נאומי מנהיגים בחודשים האחרונים ורואה שמי שהציב חזון אמיתי ואותנטי זכה לתמיכה, ומי שמנסה לערבב את הציבור – השיח הציבורי מקיא את זה. אני מקווה שבמערכת הבחירות הבאה הישראלים יהיו ברורים כלפי המנהיגים שלנו, וישאלו שתי שאלות: איך אתם משפרים את הביטחון הלאומי שלי, ואיך אתם מתקנים את המדינה.


"צריך לומר את זה בבהירות: אם הרכב הממשלה הבאה יהיה ייצוג מוחלט של האופוזיציה הנוכחית, זה עלול להביא להמשך סבבי בחירות שוב ושוב. לכן חייבים ייצוג של שני הצדדים, כשהקיצון בחוץ. כשקיצון בפנים הוא שחקן הווטו והכול נמשך אליו; כשהוא בחוץ, הקואליציה מסוגלת להתלכד להסכמות. אבל לצד האופטימיות נדרשת קריאת השכמה. המציאות עולה על כל דמיון, ואני לא יודע איך תיראה הידרדרות נוספת. אני חשבתי שסביב המריבות ביום כיפור בתל־אביב הגענו מאוד נמוך, אבל מתברר שאפשר לרדת יותר".


ברחובות צועקים בעיקר "אתה הראש אתה אשם", לא מאוד שונה מיום כיפור האחרון.


"שיהיה לכולנו בהצלחה", הוא עונה בציניות. "רק־לא־ביבי זה לא מדיניות. מדיניות צריכה להראות מה כן, באופן שגם מי שלא מסכים, מבין את הכאבים של הצד השני ונותן להם מקום. אם מה שמאחד זה מה לא, הבריתות הגושיות של השנים האחרונות רק ידרדרו עוד את מדינת ישראל. המאזן האסטרטגי של ישראל גרוע כיום משמעותית מזה שהיה ב־6 באוקטובר. אנחנו חווים התרוקנות של כל המאגרים שלנו, גם הפיזיים, גם הבינלאומיים, והכי חשוב: מאגרי החמצן הלאומיים שלנו, שהם אחדות לאומית ואמון במוסדות, מתרוקנים וחייבים למלא אותם".


"אני מדבר על שבע נקודות: השלמת המהלך הצבאי בצורה שמשדרת עוצמה בצפון ובדרום, עם הגדרת יעדים מדיניים; השבת החטופים; חזרת התושבים לצפון ולדרום; חתירה לקואליציה אזורית והשבת ההרתעה; בחירות מוסכמות, כי צריך לחדש את אמון בין העם לנבחריו; גיוס לצבא בחוק והשתתפות של כולם במפעל הלאומי, ותחילת תהליך של תיקון פנים־ישראלי – במדיניות, בדמוקרטיה ובשירות הציבורי.  


"אני רואה עשרות יוזמות של התחדשות של הפוליטיקה הישראלית – לוחמים, אנשים שעזבו עבודות בכירות", אומר יניב באופטימיות זהירה, "אנשים מעוררי השראה שאני מאמין שייכנסו לזירה הפוליטית ויהיו העתיד. לקראת 2028, שנת הגבורות של מדינת ישראל, רקמנו בתכלית את 'חזון גבורות'; תעצמו את העיניים ותגידו איך נראית המדינה כדי לשמור אותה בטוחה, יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות. בחיזוק הביטחון הלאומי יש לנו עבודה קשה מאוד לעשות. הדמוקרטיה הישראלית דורשת מארג של איזונים ובלמים. זה מתחיל מחוק יסוד חקיקה, אבל לא מסתיים שם. לצד אלה, אנחנו זקוקים להשתתפות מלאה של כל חלקי החברה.


"אם הנתיב לא ישתנה בשלושת התחומים האלה, מצבנו יהיה רע ומר, וזה מתחיל בחידוש המאגרים. זה קצת קיטשי, אבל אנחנו פחות מחודש לפני י"ז בתמוז, אז בואו נזכור שההיסטוריה מלמדת אותנו מה קורה כשהמאגרים נשרפים; זה תמיד שילוב של אויב חיצוני וקיטוב פנימי. אנחנו עובדים פה קשה כדי שלא נחזור לשם".




 

לקריאה נוספת:

 


Comentarios


bottom of page