מושב הקיץ של הכנסת ה־25 ננעל, אך התחושה שנותרה היא של מוסד שננעל גם בפני תפקידו ההיסטורי. תחת מסווה של יעילות קואליציונית, הולכת ומתרחשת לעינינו החלשה שיטתית של אחת מהרשויות המרכזיות בדמוקרטיה, הרשות המחוקקת. הכנסת לא רק מתקשה לאזן או לפקח על הרשות המבצעת, היא לעיתים מוותרת מראש על הניסיון.

אפשר למדוד את זה במספרים: מתוך יותר מ־6,200 הצעות חוק פרטיות שהונחו על שולחן הכנסת, רק כ־2.4% עברו שלב מתקדם. הבעיה היא לא בהכרח באחוז ההצלחות אלא ברעיון עצמו. הכנסת איננה עוד בית היוצר המרכזי לחקיקה, אלא זירה של גימיקים תקשורתיים ומאבקים פנימיים. גם בתחום הפיקוח – לב לבו של המוסד הפרלמנטרי – המצב קשה לא פחות. דוגמאות בולטות מהמושב האחרון כוללות ניסיון להקמת ועדה מיוחדת לתקשורת בכדי להצליח ולקדם הצעות חוק ממשלתיות אליהן מתנגד בנוסחן הנוכחי יו"ר ועדת הכלכלה שאמורה להכין את החוק לקריאה השנייה והשלישית, תקנות רגישות כמו סמכויות חדירה לטלפונים אישיים במשאל טלפוני על תקנות שעת חירום שנועדו לעקוף את חוסר היכולת של הממשלה לאשרן במסגרת הדיון על חוק הסייבר. המסר הוא שכשהכנסת מנסה לפקח, עוקפים אותה.

אך אולי הסמל הבולט ביותר ליחסי הכוחות בין הרשות המבצעת למחוקקת במושב הזה, התרחש עם הדחתו של ח"כ יולי אדלשטיין מתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון. אדלשטיין ביקש לקדם מתווה חקיקה לגיוס חרדים, כולל יעדי שירות ברורים ומנגנוני פיקוח אפקטיביים – מהלך שנתפס על ידי גורמים בממשלה כחריגה מהקו הקואליציוני. אלא שבמקום לגייס את הרוב הפרלמנטרי הנדרש להשלמת המהלך הרצוי ע"י הממשלה, הצגת חקיקה ממשלתית אלטרנטיבית או ניהול דיון ענייני הנאבק בטענות לגופן, בחרה הקואליציה להחליף את יו"ר הוועדה. המהלך הזה לא היה תגובה לעבירה משמעתית או לכישלון מקצועי – אלא מסר ברור: הכנסת איננה רשות עצמאית אלא חלק מהמערך הממשלתי, וכאשר אחד מאנשיה סוטה מן המסלול – ניתן להחליפו. האפשרות של הממשלה לשנות בקלות יחסית את הרכב ועדות הפיקוח כדי להבטיח את מבוקשה – שומטת את הקרקע מתחת לרעיון של הפרדת רשויות.

גם היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפק התייחסה לכך בחוות הדעת שפרסמה והצביעה על הסכנה לפגם בהליך, התייחסה לחשש שיושב ראש ועדת החוץ והביטחון החדש מונה כדי לפעול ואכן גם יפעל בהלימה מלאה למדיניות הממשלה או לבקשות השר, ביחס לתהליך או לתוכנו. היא הדגישה כי התנהלות כזו תפגע בועדה ובכנסת ותשלול את עצמאותה. היא אף הזהירה כי תהליך שכזה יכול להצדיק פסילת חוק ובכדי להימנע מכך הציעה להקפיד הקפדה יתירה על זכו ההשתתפות בדיון, אורכו והמידע שיוצג לחברי הכנסת במהלכו.

זוהי תפיסה מסוכנת. דמוקרטיה אינה נבחנת רק בקלפי אלא באיזונים שלאחר הבחירות. דווקא בזמני חירום – כמו אלו שבהם ישראל מצויה – נדרשת כנסת חזקה, שמציבה שאלות קשות ומבקשת תשובות. מחדלים ביטחוניים לא קורים בגלל עודף פיקוח – אלא בגלל היעדרו.

וכאן נחשפת הבעיה לעומק: זה לא רק כשל פוליטי, זה כשל מוסדי. במחקר שפרסמנו לאחרונה בתכלית, כתבה ד"ר בל יוסף על כך שהכנסת עצמה אינה ערוכה לפקח על הממשלה. אין לה די תשתית מוסדית, אין מספיק תמריצים לחברי הכנסת לעסוק בפיקוח, המידע אינו זורם באופן סדיר, והאקלים הפוליטי מרסן כל ניסיון אמיתי לבקרה. במילים פשוטות – הכנסת לא רק לא רוצה לפקח, היא גם לא מסוגלת.

אבל אפשר אחרת. באותו מחקר, מוצגות שורת צעדים ישימים לרפורמה מוסדית: הקמת ועדת פיקוח פרלמנטרית ייעודית, חיזוק ועדות הכנסת מול משרדי הממשלה, קביעת יעדים פיקוחיים לכל מושב, הנגשת מידע שוטפת, והגדלה של משאבים ותמיכה מקצועית למי שכן מבקשים לפקח. מדובר ברפורמות שלא דורשות שינוי חוקתי, אלא שינוי גישה. הכנסת לא צריכה להמציא את עצמה מחדש, היא רק צריכה להסכים למלא את תפקידה.

הפתרון אינו רק טכני אלא מחייב תפיסת עולם אחרת. במקום כנסת שמריצה אלפי הצעות חוק לא רלוונטיות – יש להחזיר את הדגש לפיקוח אפקטיבי, לשימועי עומק, לוועדות מקצועיות שאינן מקושטות אלא עובדות. צריך להשיב את הכנסת להיות גוף שמייצר שינוי באמצעות בירור ציבורי, לא באמצעות משמעת סיעתית.

במושב הבא, הכנסת תוכל לבחור: להמשיך להתכווץ לתוך עצמה – או לחזור ולהיות מוסד ריבוני, עצמאי, שמשרת את הציבור ולא את הממשלה. כל עוד הבחירה הזו לא תיעשה, המונח "רשות מחוקקת" יישאר בעיקר ריק מתוכן. ומדינה ללא ריבון מפקח – היא מדינה חלשה באמת.