מוסד היועץ המשפטי לממשלה ממלא תפקיד מרכזי בשמירה על שלטון החוק בממשלה ובגופי הרשות המבצעת.[1] אחד המרכיבים המשמעותיים בתפקיד היועץ המשפטי הוא פרשנות הדין עבור הממשלה. הממשלה והגופים הכפופים לה פועלים מכוח סמכויות שהקנה להן החוק. במהלך התנהלותם השוטפת הם נדרשים לפרש את החקיקה הראשית והמשנית המעניקה בסיס חוקי לפעילותם, ולכוון את התנהלות עובדי הציבור בהתאם. באופן שגרתי, הפעלת הסמכויות המנהליות מעוררת שאלות משפטיות, וכדי שלא תיכשל הרשות המבצעת בפעילות בלתי חוקית, מלווה מערך היעוץ המשפטי לממשלה את פעולתה ומפרש עבור שרים ועובדי הציבור את הדין.

מהו המעמד המשפטי של חוות דעת משפטית שמעניק יועץ משפטי לממשלה? שאלה זו עמדה במרכזן של מספר מחלוקות היסטוריות שליוו את התפתחות מוסד היועץ המשפטי לממשלה בישראל. למרות שסוגיה זו לא הוסדרה מעולם בחקיקה, במרוצת השנים התפתח בישראל מודל פרשנות ייחודי בעולם, במסגרתו התגבשה פרקטיקה לפיה היועץ המשפטי לממשלה מהווה ״הפרשן המוסמך של הדין״ עבור הרשות המבצעת, דהיינו – קביעותיו המשפטיות משקפות את עמדתה הרשמית של הרשות, גם אם בעל הסמכות, אפילו תהיה זו הממשלה עצמה, מחזיק בעמדה אחרת. כתוצאה מכך, נתפסת חוות הדעת כבעלת מעמד ״מחייב״. זוהי אינה התפתחות טריוויאלית ובמשך השנים, היא עוררה ביקורת רבה וחידדה בתקופות שונות את המתח בין ממשלות ליועצים המשפטיים לממשלה.

בנייר זה נבחן את התפתחות הפרקטיקה הזו, מהם השיקולים התומכים והמתנגדים לה, ומה המשמעות האמיתית של מעמדה.

הוראה או המלצה?

היועץ המשפטי לממשלה מלווה את הממשלה, השרים ושאר רשויות השלטון בכל צעד העלול לעורר שאלות משפטיות, החל מגיבוש חוקים וכלה בקבלת החלטות רגולטוריות. הסיבה לכך ברורה: הממשלה רשאית לפעול רק לפי חוק, ועל מנת שלא ייפלו פגמים בעבודתה, פעילותה מלווה בייעוץ משפטי שוטף. כאמור, סמכות הייעוץ אינה מעוגנת בחוק מפורש, אלא התפתחה כ״תורה שבעל פה״ הנובעת מהצורך המעשי והחיוני של רשויות השלטון בהכוונה משפטית, המאפשרת קבלת החלטות מושכלת. ברוב המקרים, היועץ נכנס לתמונה עוד בטרם התקבלה החלטה או ננקטה פעולה, בין אם לבקשת הרשות ובין אם ביוזמתו, זאת כדי להבטיח את התאמת הפעולה למסגרת החוק. לאורך השנים התבססה ההבנה כי היועץ המשפטי לממשלה משמש הפרשן המוסמך של הדין עבור רשויות השלטון כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת.[2] כלומר, כאשר הממשלה מפרשת את החוק עבור עצמה, מי שפועל בשמה הוא היועץ המשפטי לממשלה. מכאן התפתחה המסורת לפיה חוות דעתו נתפסת כמחייבת את רשויות השלטון, כשם שהן מחויבות לפעול על פי הדין עצמו. מעמד זה עוגן לא פעם בפסיקה ענפה ואף הוגדר כ״נוהג חוקתי״.[3]עם זאת, מדובר בסוגיה שנויה במחלוקת, ויש הגורסים כי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה היא ככל עצה או הנחיה של עורך דין ללקוחו: ייתכן שרצוי שהלקוח ישעה לעצות שהוא מקבל, אולם ההחלטה הסופית היא שלו.

תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה מתמקד במתן חוות דעת בסוגיות משפטיות בלבד, ואינו כולל התערבות בקביעת מדיניות. עם זאת, ההבחנה בין משפט למדיניות אינה תמיד חדה, במיוחד נוכח העובדה שעילות מרכזיות במשפט המנהלי נשענות על סטנדרטים פתוחים כגון סבירות ומידתיות. האחריות לקביעת סדרי העדיפויות וסדר היום של המדינה נתונה בידי הממשלה והדרג הנבחר, ואילו תפקיד היועץ הוא להבטיח כי הצעדים הננקטים לשם כך יתבצעו במסגרת הדין. לפיכך, לפי התפיסה הפורמאלית, היועץ אינו מציב את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשויות המוסמכות לקבוע מדיניות, אלא מוודא כי יישומה של המדיניות נעשה בהתאם לכללים המשפטיים. במסגרת זו מצופה מהיועץ לסייע לרשויות השלטון בהשגת יעדיהן, באמצעות הצגת האפשרויות החוקיות העומדות בפניהן, ובמידת הצורך גם באמצעות גיבוש הכלים המשפטיים הדרושים לכך.[4]

בפסיקותיו לאורך השנים קבע בית המשפט העליון כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הממשלה, וכפועל יוצא מכך עמדת הממשלה בשאלות משפטיות היא זו הנקבעה על-ידו.  סטייה מעמדה זו על-ידי נושא משרה בממשלה או אף על-ידי הממשלה כולה אינה מותרת אלא אם כן בית המשפט עצמו הכריע אחרת.[5] עם זאת, חוות דעתו של היועץ אינה שקולה להכרעה שיפוטית בעלת תוקף פורמלי ובכך נבדל מעמדו ממעמדה של הרשות השופטת. במילים אחרות, תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא להעמיד בפני הרשות את עמדתו המשפטית באמצעות חוות דעת מנומקת, אך לא לאכוף את עמדתו בעצמו.[6] משכך במקרים שבהם פעלה הממשלה בניגוד לחוות דעת היועץ כי סברה שפרשנותו שגויה, ולבסוף בית המשפט אימץ את עמדתה, לא ראה בכך בית המשפט הפרת דין אלא ביטוי למחלוקת פרשנית הראויה לבירור.

כך למשל בעניין מינס[7], הביעה היועצת המשפטית לממשלה, עוד טרם קבלת ההחלטה, את עמדתה שלפיה ד״ר מינס אינה עומדת בתנאי הכשירות הנדרשים לתפקיד ממלאת מקום יו״ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. חרף זאת, הממשלה סברה אחרת ואישרה את המינוי, ובית המשפט קיבל את עמדתה ודחה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה לפיה ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות ולכן בלתי חוקית –  זאת אף שנתקבלה בניגוד לחוות דעתה של היועמ״שית. בעניין לביא[8], דחה בית המשפט את עמדת היועצת המשפטית לממשלה כי בסמכותו של נציב שירות המדינה שלא לכנס את ועדת המינויים כאשר בקשת השר אינה מלווה בתשתית עובדתית רלוונטית והורה על כינוס הועדה במהירות הראויה.

מכאן נובעת עמימות שהתגבשה במערכת היחסים שבין היועץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה. חוות דעתו של היועץ מחייבת את הממשלה ומנחה את פעולתה, כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי בית המשפט. אך בו בזמן במקרים חריגים, כאשר הממשלה בחרה לסטות מעמדתו של היועץ מטעמים ענייניים ומנומקים, מתוך סברה כי פרשנותו שגויה ובית המשפט קיבל את עמדתה, הוכשרה פעולת הממשלה אף שנעשתה בניגוד לעמדתו המחייבת של היועץ.

אם כן, הפסיקה עיצבה את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כפרשן המשפטי המוסמך של הדין כלפי רשויות השלטון, אך לא כגורם שיפוטי. עמדתו אמנם מחייבת את הממשלה כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית המשפט, אולם אין לה תוקף נורמטיבי עצמאי כדין צו שיפוטי. בתוך מסגרת זו התקיים במרוצת השנים מרחב עמימות מסוים, שאִפשר יחסי איזון בין היועץ המשפטי לממשלה לבין הממשלה, ושבפועל שני הצדדים ״חיו עמה בשלום״. זאת אומרת, ברירת המחדל היא כי היועץ המשפטי לממשלה אינו מוסמך לייצר דין יש מאין או לאכוף את עמדתו בכוח, אך מנגד הממשלה מחויבת לשקול את עמדתו המשפטית בכובד ראש ולפעול לאורה כל עוד לא הוכרע אחרת. בכך נשמר האיזון העדין בין הצורך בהנחיה משפטית מחייבת לבין אחריותה של הממשלה לעצב את מדיניותה ולהגן על פרשנותה בפני בית המשפט.

כיצד התפתח מודל הייעוץ הייחודי של ישראל?

תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה עוצב במידה רבה על בסיס המודל שהיה מקובל בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשילוב מאפיינים ישראלים ייחודיים שהתפתחו ועוצבו במהלך השנים. הנחת היסוד המרכזית של התפקיד היא כי היועץ המשפטי לממשלה הוא תפקיד ממלכתי אשר אינו נושא אופי פוליטי, אלא מי שממלא תפקידו מתוך תפיסה של שירות ציבורי מקצועי. המטרה העומדת בבסיס הגישה הזו היא שהשיקולים שינחו את המחזיק בתפקיד יהיו משפטיים וענייניים, זאת כדי להבטיח שיפעל באופן אובייקטיבי ובלתי תלוי עבור האינטרס הציבורי. סמכויות היועץ המשפטי לממשלה קבועות בעשרות דברי חקיקה, אולם ליבת תפקידו ומעמדו נקבעה דרך נוהגים ומסורות שתוקפו על ידי התנהגות חוזרת של ממשלות ויועצים משפטיים שכיהנו במהלך השנים.

העמימות במעמד חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מקורה עוד בימיו הראשונים של המוסד, משאחד המרכיבים המתעתעים בתפקידו הוא עצם שמו. מקור הכינוי בתקופת המנדט הבריטי, מיד לאחר כיבוש הארץ במלחמת העולם הראשונה, אז אומץ השם מהמוסד המקביל בבריטניה ה- Attorney General. בהיעדר תרגום מדויק יותר, נקבע הכינוי ״היועץ המשפטי״, אף שמלכתחילה כלל התפקיד תחומי אחריות רבים ובהם גם ניהול התביעה הכללית מראשית ימיה של המדינה. חוסר ההתאמה בתרגום מלווה את המוסד עד היום, ומהווה לא פעם הבסיס העיקרי לביקורת על כך שהיועץ ״חורג״ מתפקידו כיועץ משפטי בלבד.

ב-1 בדצמבר 2024 נחשף במחקר של ד״ר זיו בורר מסמך משנת 1948 תזכיר שנכתב על ידי שר המשפטים פנחס רוזן ויש בו כדי להעיד על תפיסת הממשלה את אופיו של התפקיד בימיה הראשונים.[9]

"בתורת יועצה המשפטי הראשי של הממשלה תפקידו הקונסטיטוציוני העיקרי של היועץ המשפטי הוא להבטיח שכל פעולותיה של הממשלה על כל משרדיה ומחלקותיה, תהיינה חוקיות בתכלית, על מנת למנוע ככל האפשר את הפסדם של משפטים העלולים להיות מוגשים נגד הממשלה כתוצאה מפעולות בלתי חוקיות. עם ההפסד הכספי והפסד הפרסטיג'ה של הממשלה הכרוכים בכך. לפיכך, גם מכרעת חוות דעתו של היועץ המשפטי בענייני משפט וסמכויות הממשלה וכל משרדי הממשלה ומחלקותיה חייבים להקפיד ולנהוג לפי חוות דעת כאלה".

הגם שאין לתזכיר מעמד משפטי פורמאלי, גילויו מאיר באור מעניין את ההיסטוריה של המוסד ושל שאלת מעמד חוות הדעת המייעצת. נראה כי כבר אז, התפיסה המקובלת הייתה כי תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא מתמצה בייעוץ מנחה בלבד, אלא מדובר בחוות דעת מנחה שנועדה להבטיח שהממשלה תפעל במסגרת החוק. ואולם, למרות שהמסמך מצביע על עיצוב מוקדם של התפיסה המחייבת, שאלת מעמד חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה נותרה שנויה במחלוקת בשנים הבאות, כשכל צד מוצא בהיסטוריה המשפטית והפוליטית הסבוכה בישראל סימוכין ותימוכין לעמדתו.

נוכח מורכבותו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שלל כובעיו והניסיון לבאר את גדרי סמכויותיו, הוקמה בשנת 1962 ״וועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה״ (להלן: ״ועדת אגרנט״) בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הוועדה בחנה את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת הדין הפלילי ומערכת יחסיו עם שר המשפטים, ועסקה בין היתר גם בסמכות הייעוץ.  אחת השאלות שהובאו בפני הוועדה הייתה: מהי העמדה הגוברת במקרה של מחלוקת בין שר המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה? היועץ המשפטי אותה שעה, גדעון מקס האוזנר, סבר כי חוות דעתו של היועץ המשפטי מדריכה את הממשלה כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת. לעומתו, שר המשפטים דאז, דב יוסף, גרס כי חובת היועץ המשפטי לממשלה היא לייעץ לממשלה, אך זו רשאית להחליט כפי שתמצא לנכון, ולפיכך חוות דעתו אינה מחייבת. במענה לשאלה זו, הוועדה ביצעה הבחנה מעניינת בין גורמים שונים בתוך הרשות המבצעת, כלומר בין הממשלה עצמה לבין יתר רשויות השלטון.

מה נקבע בדו״ח ועדת אגרנט?

בדו״ח הוועדה נקבע כי כל רשות הכפופה לממשלה נדרשת לראות בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הנחיה מחייבת בסוגיות חוק ומשפט. באשר לממשלה עצמה, הוועדה הבחינה בין שני שלבים: ראשית, וכל עוד אין הוראה מפורשת אחרת בחוק, חוות דעתו של היועץ היא שמשקפת את הדין הקיים, ומטעמי סדר מנהלי תקין ראוי שהממשלה תפעל לפיה. בשלב השני, לאחר שהממשלה שקלה את חוות הדעת והכירה בכך שהיא משקפת את המצב המשפטי הקיים, היא רשאית לקבוע כיצד לפעול בהתאם לשיקול דעתה.

מהאמור לעיל, נראה כי  על פניו הוועדה אימצה את עמדת שר המשפטים דאז, לפיה אף שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה מתקבלת בדרך כלל על ידי הממשלה, שמורה לה החירות להחליט אחרת. יחד עם זאת אמירות אלה של ועדת אגרנט זכו לפרשנויות שונות לאורך השנים. יש שאימצו את מה שנראה כפרשנות האינטואיטיבית ללשון דוח הוועדה, ממנה ניתן ללמוד כי לממשלה קיימת פריבילגיה ייחודית שאין לגורמים אחרים ברשות המבצעת לסטות מחוות הדעת במקרים חריגים. זאת אומרת, טוב תעשה הממשלה אם תהיה קשובה ליועצה המשפטי ותקבל את עמדתו, אולם בסופו של דבר ההחלטה היא בידיה ולא בידיו.[10] פרשנות שניה, כפי שעמד עליה פרופ' אהרן ברק, קובעת כי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת גם את הממשלה, ומשכך פעולה בניגוד לה חורגת מסמכותה.דהיינו, חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה משרטטת עבור הממשלה את גבולות הדין והממשלה אינה יכולה לטעון אחרת, אולם חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה עצמה כפופה לביקורת שיפוטית של בית המשפט.[11]

בעשורים שלאחר מכן, ניתן דגש לעניין מעמד חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ופסקי הדין בעניין פנחסי,[12] ובעניין דרעי,[13] לדוגמה חיזקו את הקביעה כי היועץ המשפטי הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי הרשות המבצעת כולה. זאת, מבלי להידרש להבחנה בין הממשלה עצמה לשאר רשויות השלטון ביחס למעמדה המחייב של חוות דעתו, כך שזו נתפסה כמחייבת את הממשלה ואת יתר זרועות הרשות המבצעת כאחד.

לימים, בשל הצורך בהסדרה מקיפה יותר של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, מונתה בשנת 1997 ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, אשר נדרשה לבחון את הליכי המינוי, תנאי הכהונה והגדרת התפקיד (להלן: ״ועדת שמגר״). גם ועדת שמגר נדרשה לשאלת מעמדה של חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. הוועדה קבעה כי היועץ המשפטי הוא יועצם המשפטי המוסמך של כלל זרועות השלטון, וחוות דעתו משקפת את הפרשנות המשפטית המחייבת כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת. הוועדה אימצה את מסקנות ועדת אגרנט, שלפיהן ראוי להבחין בין הכוח המחייב של ייעוץ משפטי לממשלה עצמה לבין זה הניתן לרשויות ממשלתיות אחרות. הוועדה הדגישה כי תפקיד היועץ הוא לפרוש בפני הרשויות את המצב המשפטי הקיים, להציג את כל החלופות האפשריות, ולהתאים דרכים חוקיות להשגת יעדי הרשות, מבלי לייעץ לסטות משורת הדין.

כיצד עוגן בפועל מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה?

למרות מסקנותיהן של ועדות אגרנט ושמגר, הן לפי הפסיקה והן לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כלל רשויות השלטון. כך נכתב בהנחיה מס' 1.0000 משנת 2003: "על פי המסורת והנוהג בישראל הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל המערכת הממשלתית, ופרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לחוק היא הפרשנות המוסמכת מבחינת רשויות השלטון, כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת. עניין זה אושר לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון […]."[14] עיקרון זה קיבל משנה תוקף בפסק דין שניתן לאחרונה, פה אחד על ידי תשעה שופטים של בית המשפט העליון, אשר קבעו כי " היועצת המשפטית לממשלה היא הפרשנית המוסמכת של הדין כלפי הרשות המבצעת. כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת, פירושה את הדין משקף את המצב המשפטי הקיים והרצוי  ופירושה זה מחייב את הרשות המבצעת. עמדה זו יצוקה בעשרות שנות פסיקותיו של בית משפט זה."[15]

 יש הטוענים כי לא חוות הדעת מחייבת את הממשלה, אלא החוק עצמו. בהתאם לכך, על הממשלה להניח כי חוות דעתו של היועץ המשפטי משקפת את הדין, ומכאן שאינה רשאית להתעלם ממנה. שכן, היועץ נבחר על לתפקידו על יסוד כשירותו ומיומנותו המקצועית הגבוהה בפרשנות הדין.[16]

מבט לעתיד

לאחרונה הונחו על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק המבקשות לשנות את נקודת האיזון שהתפתחה במרוצת השנים.

המחלוקת בסוגיה זו מעוררת שאלות יסודיות על שיטת המשפט בישראל, ואין ספק כי המודל שהתפתח עד כה בישראל הוא חריג ביחס לעולם. ואולם, ספק רב אם ההצעות הנוכחיות יובילו לשיפור המצב. היועץ המשפטי לממשלה, כשומר סף האמון על האינטרס הציבורי ועל אכיפת החוק, מסייע לממשלה להימנע מביצוע של פעולות בלתי חוקיות במהלך עבודתה. מאחר שרבות מפעולות אלה כלל אינן מגיעות לפתחו של בית המשפט, יש אינטרס ציבורי ודמוקרטי משמעותי בקיומו של גורם מקצועי עצמאי, שמבטיח כי פעולות הרשות המבצעת יישארו במסגרת הדין. מעמד מחייב לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה נועד לשרת מטרה זו. כך, בהיעדר הסדרה ברורה, קיימת אפשרות שפעולות החורגות מהדין לא יעברו ביקורת ציבורית ומקצועית מספקת, ולא יהיה גורם מקצועי שיוכל להתריע או להציב גבול בזמן אמת. הגדרה מוסכמת של גבולות גזרה משפטיים אינה מגבילה את המדיניות, להפך. היא מאפשרת לרשות המבצעת לפעול בביטחון ולממש את יעדיה תוך ידיעה שהדברים נעשים במסגרת החוק.

במציאות הנוכחית, חלה על הממשלה החובה מכוח פסיקת בית המשפט העליון לפעול לפי חוות דעתו של היועץ. העובדה כי גופי הרשות המבצעת רואים את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כמשקפת את עמדת הממשלה מגבילה את הממשלה ומקשה עליה לערער אחר קביעותיו. אך יחד עם זאת, בפרקטיקה, התגבשה בפסיקה מציאות גמישה יותר המאפשרת "מרחב תמרון" מסוים. במקרים קיצוניים, נותרת בידי הממשלה יכולת מעשית לשקול את עמדתו של היועץ, ואף לסטות ממנה מטעמים ענייניים ומנומקים שיעמדו לבחינת בית המשפט. אם הדבר נעשה בתום לב ולאחר בחינה רצינית של חוות הדעת, הניסיון מלמד כי בית המשפט יכיר במקרים מסוימים בעמדת הממשלה כלגיטימית. מציאות זו, גם אם אינה חפה מעמימות, משקפת מערכת יחסים מאוזנת המשלבת כבוד לתפקידו של היועץ כשומר שלטון החוק עם הכרה בסמכותה ובאחריותה של הממשלה לקבוע מדיניות ולהוציאה אל הפועל. ספק רב אם במתח הקיים כיום בין שני המוסדות, נדרש לשנותה.

נראה אפוא כי הסדרת מעמד חוות הדעת אינה רק עניין משפטי-מוסדי, אלא שאלה בעלת השלכות ישירות על חיי האזרחים. ככזו היא נוגעת לאמון הציבור במוסדות המדינה, ליכולת להבטיח שממשלת ישראל תפעל באופן תקין ושקוף, ולשמירה על מרחב משותף שבו מחלוקות פוליטיות מתבררות בתוך כללי משחק יציבים וברורים של שלטון החוק.

הערות והפניות

[1] להרחבה על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, המרכז תחתיו ייצוג, ייעוץ, שמירה על אינטרס הציבור ועמידה בראש התביעה  הכללית, ראו: "שאלות ותשובות: ההצעות לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה", תכלית –  המכון למדיניות ישראלית (29.05.2025).

[2] ועדת שמגר, שם.

[3] בג"ץ 4646/08 יואל לביא נ' ראש הממשלה (12.10.2008).

[4] הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו דין וחשבון (1998) (להלן: "ועדת שמגר").

[5] דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים, פס' 44 לפסק דינו של הנשיאה נאור (2017).

[6] בג"ץ 34680-08-24‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר התקשורת שלמה קרעי, פס' 10-11 לפסק דינו של השופט כבוב (2024).

[7] שם.

[8] בג"ץ 6075/24 לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות (ע"ר) נ' נציב שירות המדינה (פורסם בנבו 28.7.2025).

[9] עידו באום, 'אפשר לצפצף על היועמ"שית? מסמך היסטורי חושף: לא הייתה כוונה שתהיה "רק יועצת"', TheMarker (01.09.2024).

[10] ראו למשל איתן לבונטין ״אמת מדומה ואמת כהוויתה: יובל לדוח ועדת אגרנט״ ספר לבונטין 131 (יהושע ויסמן, ברק מדינה וסיליה וסרשטיין פסברג עורכים 2013).

[11] דניאל בן-אוליאל ויובל יועז ״היועץ המשפטי לממשלה- דברי ימי המחלוקת: שיחה עם אהרן ברק״ משפט וממשל יח  495 (2017).

[12] בג"ץ 4287/93 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, מז(5) 441 (1993).

[13] בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, מז(5) 404 (1993). שני פסקי הדין עסקו בשאלה האם יש לפטר נושא משרה בממשלה לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ובפרט בעניינם של שר הפנים דאז, אריה דרעי, וסגן שר הדתות דאז, רפאל פנחסי.

[14] הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 1.0000 16.02.2003.

[15] בג"ץ 6198/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל ו-391 אח' נ' שר הביטחון (25.6.2024).

[16] ד"ר גיא לוריא, ד״ר נדיב מרדכי, "הדיון על סמכויות היועמ"ש מסכן את המשך השמירה על שלטון החוק" , המכון הישראלי לדמוקרטיה (16.01.2023).