פסק דין שפרסם השבוע בית המשפט העליון מהווה תקדים חשוב בכל הנוגע לשימוש בכלי בינה מלאכותית בידי רשות מנהלית. ב-22 במרץ 2026 הכריע הרכב בית המשפט העליון בערעור שהגיש תושב נגד עיריית רמת גן וקבע כי האחרונה עשתה שימוש בלתי-אחראי בבינה מלאכותית, שעולה לכדי "הפקרות" ומהווה הפרה של חובותיה לפי דין.

אף שזו אינה הפעם הראשונה שבית המשפט העליון נדרש לסוגיות שנוגעות לשימוש פזיז, לשון המעטה, בבינה מלאכותית בהתייצבות מול הרשות השופטת, הפעם מדובר בפסק דין יוצא דופן: ראשית, מפני שהביקורת מופנית כלפי רשות מנהלית; שנית, משום שנקרתה בדרכו של בית המשפט הזדמנות לגבש מסקנות חשובות במישורים שנוגעים לשימושה של רשות מנהלית בבינה מלאכותית; ושלישית, משום שההוצאות שנפסקו לטובת העותר בהתייחס להתנהלות העירייה גבוהות במיוחד.

רקע – הגברת השימוש בכלי בינה מלאכותית בפעילויות ממשליות ומשפטיות

בשנה האחרונה ניתנו מספר פסקי דין שעסקו בשימוש פזיז ולא-מבוקר מצד עורכי דין שנעזרו בכלי בינה מלאכותית במסגרת הליך משפטי. חלק מהמקרים הסתיימו בפסיקת הוצאות אישיות ולעתים אף בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בפסק הדין האחרון בעניין עיריית רמת גן נדונה לראשונה סוגיית השימוש הלקוי בבינה מלאכותית מצידו של גוף שמהווה חלק מהמגזר הציבורי.

המערער הוא בן להורים גרושים הלומד בחינוך המיוחד ברמת גן. אביו, שהגיש את הערעור בשמו, עבר דירה ופנה לעיריית רמת גן בבקשה לאישור זכאות להסעות עבור בנו מהכתובת של דירתו החדשה אל המסגרת החינוכית. העירייה דחתה את בקשת האב בשל עניין שנוגע להסכם המשמורת בינו לבין האם.

בנימוקים במכתב הדחייה נשענה העירייה על חוזר מנכ"ל משרד החינוך לעניין הסעות ועל פסקי דין שונים, אשר לשיטתה מהווים גושפנקה חוקית להחלטתה.  עורך דינו של האב לא הצליח לאתר את חוזר המנכ"ל שצוטט במכתב הדחייה, ופנה אל העירייה בבקשה לקבלו. במקביל פנה גם למשרד החינוך, שם נאמר לו כי חוזר המנכ"ל המדובר אינו מוכר להם.

בתגובה להתנהלות העירייה הגיש האב עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, במסגרתה הוסכם כי לפנים משורת הדין תאושר לבנו ההסעה שביקש. במקביל, ביקש האב מהמחוזי לפסוק לו הוצאות בגין הגשת העתירה, בטענה שרק בזכותה זכה לסעד המבוקש – אישור ההסעה. בנוסף, טען, פסיקת הוצאות לחובת העירייה נדרשת לשם הרתעתה והרתעת רשויות נוספות מקבלת החלטות שרירותיות, וגם משום שהעירייה הפנתה בנימוקיה לחוזר מנכ"ל ולפסיקה שאינם קיימים. המחוזי דחה את בקשת האב להוצאות, ועל כך הוא ערער לבית המשפט העליון.

בפסק הדין שפרסם המשנה לנשיא, השופט נעם סולברג, מתואר כיצד השתמשה העירייה בבינה מלאכותית, באופן לא מבוקר, הן בהחלטתה הראשונית (מכתב הדחייה לבקשת האב) והן לאורך הדרך בהליך המשפטי. בפסיקתו הדגיש השופט סולברג כי לא עצם השימוש בבינה מלאכותית הוא הפסול, אלא השימוש בה ללא בקרה מתאימה, כזו שתוודא ותאמת את נכונות התוצר שהתקבל.

לטעמו, הגשת כתבי בית-דין מטעים לבית המשפט, הכוללים הפניות למקורות שאינם קיימים, מחייבת את בית המשפט לתגובה הולמת – הן משיקולי הרתעה והן מטעמי הגינות. בניגוד למקרים קודמים שבהם נפסק בגין שימוש פסול בבינה מלאכותית, מצד עורכי דין, הפעם – ענייננו בעירייה, זרוע ציבורית, אשר מוטלת עליה חובות מוגברות וחזקות יותר מאשר אלה שחלות על אזרח פרטי. מקורן של חובות אלה מצוי במשפט המנהלי, אשר מסדיר את היחסים בין הפרט לרשות השלטונית. החלטה שמבוססת ברובה על 'הזיות' בינה מלאכותית, היא החלטה שקשה מאוד לראותה כהחלטה שממלאת למשל אחר חובת ההנמקה, וכן יש בסיס שהחלטה שכזו לוקה בשרירות.

מה נקבע ביחס לשימוש בבינה מלאכותית על ידי רשויות מנהליות?

הערעור, אשר כזכור הוגש בשל דחייתו של בית המשפט המחוזי את בקשת האב לפסיקת הוצאות, היווה עבור בית המשפט העליון הזדמנות חשובה לגבש מסקנות במישורים שנוגעים לשימוש שעושה רשות מנהלית בבינה מלאכותית – וכך עשה.

מישור ראשון נוגע לחובות שחלות על הרשויות בכל הקשור לשימוש בבינה מלאכותית, במסגרתו הצביע בית המשפט על תובנות מעניינות. אחת היא שלא ניתן להשלים עם מצב שבו רשות מנהלית מתפרקת משיקול דעתה ומבססת את החלטותיה, ללא בקרה, על מערכות בינה מלאכותית – אשר רמת האמינות שלהן מוטלת בספק. שנייה היא כי יש מקום לקביעת חובת גילוי בדבר עצם השימוש בבינה מלאכותית, ובמיוחד כאשר יש בכך לסייע לצמצם את פערי הכוחות בין הרשות לאזרח. כך יוכל האזרח להיות מודע לכך שנעשה שימוש בבינה מלאכותית בהחלטה שנוגעת אליו, וכך גם יוכל לבחון את תקינותה של ההחלטה ולערער עליה במסלול מתאים.

מישור שני קשור להיקף הביקורת השיפוטית ולסעד המבוקש מבית המשפט. שימוש בלתי-מבוקר בבינה מלאכותית מצד הרשות, במסגרת יחסיה עם האזרח, פותח פתח לביקורת שיפוטית מחמירה והדוקה יותר ועשוי להצדיק סעד משמעותי מסיבות שונות. ראשית, בשל החומרה בהתנהלות הרשות; שנית, משום שהשימוש הלא-מבוקר מגביר את החשד לכך שנפלו פגמים בקבלת ההחלטה; ושלישית, בשל פערי הכוחות בין הצדדים.

ברוב המקרים, האדם הממוצע כלל לא יהיה מודע לכך שהתקבלה בעניינו החלטה שמבוססת על תוצריה של בינה מלאכותית, שעלולה לכלול "הזיות". החלטה כזו גם לא תעבור תחת ביקורת שיפוטית ותישאר כפי שהיא. במצב כזה, בשל הסיכוי הנמוך שהחלטה תעבור ביקורת כלשהי, קיים חשש שהרשות לא תקפיד על הימנעות מהתנהלות כזו. כדי להבטיח שרשויות מנהליות יסגלו לעצמן דרכי התנהלות ראויות ולמנוע מלכתחילה שימוש בלתי-מבוקר בכלים אלו, מסביר בית המשפט כי עליהן לדעת שהחלטותיהן יעמדו לביקורת שיפוטית מחמירה.

בסיום דבריו, קרא סולברג לכנסת ולממשלה להידרש בהקדם לאתגרים המשפטיים שמציבה הבינה המלאכותית, בדגש על סוגיית החובות שחלות על רשויות המינהל שמשתמשות במערכות המבוססות על טכנולוגיה מתקדמת זו.

לבסוף, נפסק כי העירייה השתמשה באופן לא-מבוקר ואף מופקר בבינה מלאכותית – הן ביחסיה עם המערער והן במסגרת ההליך המשפטי. מסיבה זו, החליט בית המשפט להשית עליה הוצאות בסך 30,000 ש"ח.

השופטת גילה כנפי-שטייניץ הצטרפה לפסק דינו של השופט סולברג והסכימה כי כדי להימנע מהתפרקות פסולה של הרשות מסמכותה ושיקול דעתה בעקבות שימוש בבינה מלאכותית, על גורמי הרשות המנהלית להפעיל בקרה אנושית על תוצר המערכת ("אדם בחוג") כדי לטייב את איכותו. עם זאת, הסבירה, הדרישה להשגחה אנושית רחוקה מלספק הגנה הולמת מפני כשלים במערכת, בשל מנעד של גישות לעניין. במקום להפעיל שיקול דעת עצמאי, מפקחים אנושיים נוטים לעתים להסתמך יתר על המידה על תוצרי המערכת; מהצד השני, מחקרים מצביעים גם על נטייה לא-רציונלית לדחות החלטת מערכת בינה מלאכותית גם ללא הצדקה לכך.

לכן סבורה השופטת כי אין להסתפק בפיקוח ובחינה אנושית פסיבית של תוצרי המערכת, אלא לדרוש מעורבות משמעותית יותר מצד הרשות. לגישתה, מעורבות כזו צריכה להתחיל עוד בשלב עיצוב המערכת תוך התאמתה לכללי המשפט המנהלי, וכי זו יכולה לכלול חובה לניטור מתמשך של התוצרים תוך השוואתם להחלטות אנושיות דומות. למעלה מכך, טרם הטמעת המערכות, ראוי שרשויות המדינה יקיימו הליך מקדים לבחינה אם ההחלטה שעל הפרק אכן זקוקה לסיוע מצד מודל בינה מלאכותית, ואם מודל זה באופן ספציפי אמין ומתאים במאפייניו לסיוע בקבלת ההחלטה הנדרשת.

המסקנה המרכזית שעולה מקריאת פסק הדין נוגעת לצורך הדחוף להנחות את עובדי הציבור כיצד ראוי ונכון להשתמש בבינה מלאכותית – כאשר המטרה שניצבת לנגד עיניהם היא להיטיב עם האזרח אשר עומד בקצה ההחלטה שתגובש. אכן, שילוב מערכות בינה מלאכותית בעבודת רשויות המינהל טומן בחובו פוטנציאל משמעותי לשיפור השירות הציבורי. בכוחו לייעל תהליכים, לקצר זמני טיפול, להפחית עומסים בירוקרטיים ולהנגיש שירותים באופן מהיר ומדויר יותר לאזרח. במובן זה, אף מדובר בכלי שיכול לחזק את האמון בין הפרט לרשות ולהעצים את איכות הממשל.

עם זאת, לצד היתרונות הברורים, לבינה המלאכותית מאפיינים יחודיים שמעוררים אתגרים ביחס לחובות הבסיסיות שמוטלות על הרשות במסגרת המשפט המנהלי. כך, למשל, קבלת החלטות באמצעות מערכות שאינן שקופות דיין עלולה לפגוע בחובת ההנמקה, שהיא תנאי מרכזי לביקורת שיפוטית ולשמירה על זכויות הפרט. בנוסף, הסתמכות בלתי-מבוקרת על אלגוריתמים עלולה להוביל להחלטות שאינן עומדות בדרישת הסבירות ואיסור השרירות, במיוחד כאשר מקור ההחלטה אינו ניתן להבנה או לבחינה אנושית מלאה. מכאן נובע כי האתגר אינו בעצם השימוש בבינה מלאכותית, אלא באופן השימוש בה: יש לעצב כללים והנחיות שיבטיחו כי הטכנולוגיה תשמש כלי מסייע בלבד, תוך הקפדה על עקרונות היסוד של המשפט המינהלי ועל זכויות האזרח.

סיכום

פסק דין זה מהווה אבן דרך שיפוטית משמעותית בעניין כללי שימוש בבינה מלאכותית על-ידי הרשות המנהלית בעת גיבוש החלטות. בעבר, פרסם מערך הדיגיטל הלאומי טיוטת קווים מנחים להערות הציבור בדבר שימוש עובדי מדינה בבינה מלאכותית. כבר אז, בירכנו על כך והצענו תיקונים שונים במדריך, אשר עשויים לסייע ולצמצם את מימושם של סיכונים שונים – דוגמת זה שעומד במרכז פסק הדין נגד עיריית רמת גן. אחת מהמלצותינו נגעה להבחנה בין כללים מחייבים לבין המלצות באשר לשימוש בבינה מלאכותית מצד עובד מדינה

למקרא פסק הדין, אין ספק כי התובנות של הרכב השופטים מהוות תשתית מצוינת לגיבושם של כללים שיש להחיל על רשויות המגזר הציבורי, על מנת לעודד את השימוש בבינה מלאכותית בשלוחותיו השונות, אך באופן מבוקר וראוי – למען האזרח.