הסדר חדש לשותפות ישנה: מה חשוב לדעת על סוגיית גיוס החרדים?

גיוס תלמידי ישיבות הוא מהסוגיות הנפיצות והמורכבות ביותר בחברה הישראלית. ויכוח ציבורי עיקש מתקיים סביב סוגייה זו כבר עשרות שנים, ובמהלכן הפך הסכסוך המשפטי והפוליטי למשבר חברתי חריף, המערער את יציבותן של קואליציות ופוגע באמון הציבור במוסדות השלטון.

טבח שבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" הפכו את סוגיית גיוס החרדים לרלוונטית ומוחשית יותר מתמיד. יחד עם זאת, הם גם יצרו הזדמנות של ממש לשינוי, עם הירתמות ונכונות של רבים מקרב החברה החרדית להתנדב ולקחת חלק במאמץ הלאומי. ברגע שבו שאלות של שותפות, אחריות וערבות הדדית ניצבות בלב השיח הציבורי, יש חשיבות רבה להבין את התמונה המלאה.

איתי אסף ועו"ד עמנואל הירשפלד-טרכטינגוט מציגים את המצב הקיים, את האופן בו התהווה, את המורכבויות והדילמות שהוא מעורר ואת האפשרויות העומדות כיום על הפרק להתקדם לקראת גיוס חרדים.

ההסדר ההיסטורי: "תורתו אומנותו" כבסיס לדחיית שירות

בלב סוגיית הגיוס עומד הסדר ארוך שנים, שהתפתח מאז הקמת המדינה ואפשר לתלמידי ישיבות לדחות את שירותם הצבאי מכוח העיקרון של "תורתו אומנותו". הסדר זה נשען על שיקולים אידאולוגיים, פוליטיים וחברתיים, והלך והתבסס לאורך השנים, לא פעם תוך שינוי של היקפו ותנאיו. כדי להבין את המציאות שבה אנו ניצבים היום, חשוב להכיר כמה מהאירועים המרכזיים שתרמו לעיצובה:

1977-1948: פטור מצומצם תחת פיקוח חרדי

פטור משירות צבאי ניתן תלמידי ישיבות עוד מקום המדינה. בתקופה זו הוגבל מספר הפטורים משירות: תחילה ל-400 תלמידים בשנה, ובשנת 1968 הוגדל ל-800 בשנה. ההסדר אמנם לא עוגן בחקיקה ראשית אך התבסס על החלטות ועדות שרים, הנחיות שר הביטחון וחוזרי מנכ"ל.[1] הפטור ניתן תוך תיווך ובקרה של ועד הישיבות, גוף שנועד לייצג את הישיבות החרדיות וששימש גוף מתווך בין הצבא לבין הפונים, והיה אמון על הפיקוח בפועל על זכאותם. לצד זאת, פעלו גם מסגרות צבאיות ייעודיות לחרדים. בשנת 1970 דחה בג"ץ עתירה נגד הפטור בקובעו כי מדובר בסוגייה שאינה שפיטה.[2]

1998-1977: הרחבת ההסדר והחרפת המחלוקת

לאחר המהפך בשנת 1977 הצטרפה לקואליציה מפלגת אגודת ישראל, מה שהוביל לשינוי במדיניות הגיוס. משנת 1977 ניתן היה להעניק פטור מגיוס צבאי למספר בלתי מוגבל של תלמידי ישיבות, ובכך למעשה בוטלה המכסה הכמותית שהייתה נהוגה עד אותה העת.[3] בשנת 1981 אף הורחבה ההגדרה של "תלמיד ישיבה", כך שגם בוגרי מוסדות נוספים ומלמדים יכלו להיכלל במסגרתה.[4] כתוצאה משינויי מדיניות אלו, עלה שיעור תלמידי הישיבות הפטורים מגיוס מ-3.1% מכלל המחזור בשנת 1977 ל-5.3% בשנת 1986.[5] עלייה זו עוררה ביקורת ציבורית, שהובילה בשנת 1986 להקמת ועדת משנה של ועדת חוץ וביטחון (להלן: "ועדת הכהן"), שהציעה מספר הגבלות ובהן: החזרת ההגדרה המצומצמת של "תלמיד ישיבה"; קביעת מכסה שנתית של עד 3% מכל שנתון; והצעה למסלול דמוי עתודה אקדמית. בפועל, ההמלצות לא התקבלו, ותלמידי ישיבות המשיכו לקבל פטור מגיוס באופן בלתי מוגבל.

בשנת 1988 נדונה הסוגייה לגופה בבית המשפט העליון[6] (להלן: "בג"ץ רסלר") ולראשונה נקבע כי מאחר שעיקר המחלוקת נוגע לחוקיותה של מדיניות הגיוס ולא לשאלת מוסריותה, הנושא שפיט – כלומר, נתון לביקורת שיפוטית. אף שלגופו של עניין העתירה נדחתה ונקבע כי שר הביטחון פעל במסגרת סמכותו, פסיקה זו הניחה את הבסיס להתפתחויות משפטיות, פוליטיות וחברתיות מאז ועד היום.

2012-1998: פסיקות בג"ץ והולדת "חוק טל"

לאחר פסיקת בג"ץ בבג"ץ רסלר, מדיניות הפטור נמשכה ללא שינוי מהותי, תוך עלייה מתמדת במספר הנהנים ממנה: אם בשנת 1986 היה שיעור תלמידי הישיבות הפטורים מגיוס 5.3% מכלל המחזור, עד שנת 1997 הוא הגיע ל-8%. בשנת 1988 ועדת הכהן הציעה לחזור להסדרים שהיו נהוגים עד שנת 1975 (כדי לצמצם את היקף הזכאים לפטור) ולקבוע מכסה של 3% מכל מחזור גיוס שיוכלו לקבל פטור. באותה השנה פורסם דו"ח מבקר המדינה, אשר הצביע על כך שמשרד הביטחון וצה"ל אינם אוכפים את תנאי ההסדר וכי חסר מנגנון פיקוח אפקטיבי לווידוא עמידה בדרישות.

ב-1992 הורה רה"מ ושר הביטחון יצחק רבין על הקמת ועדה בראשות המשנה למנכ"ל משרד הביטחון, חיים ישראלי (להלן: "ועדת ישראלי"), שנועדה לבחון את הליקויים שהוצגו בדו"ח המבקר. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה בשנת 1995, שכללו בעיקר שיפור של מנגנוני האכיפה וכן עיגון של ההסדר בתקנות. המלצות הוועדה יושמו באיחור מסוים, למעט העיגון בתקנות; אולם הן לא הצליחו לשנות את מגמת העלייה במספר תלמידי הישיבות הפטורים מגיוס.

בשנת 1998 פסק בג״ץ כי לא ניתן עוד להמשיך ולהעניק פטורים רחבים על בסיס החלטה מנהלית של שר הביטחון בלבד (להלן: "בג"ץ רובינשטיין").[7] נקבע כי שמדובר בשאלה לאומית בעלת השלכות רחבות, ויש להסדיר אותה במסגרת חקיקה של הכנסת. יחד עם זאת, הוחלט שלא לפסול את ההסדר באופן מיידי, ובית המשפט השהה את ההכרעה בסוגייה כדי לאפשר למחוקק לגבש פתרון מוסדר.

בעקבות פסק הדין, מונתה באוגוסט 1999 ועדה ציבורית בראשות שופט העליון בדימוס צבי טל (להלן: "ועדת טל"), לצורך בחינת מדיניות דחיית השירות לתלמידי ישיבות במסגרת הסדר "תורתו אומנותו". עבודת הוועדה התמקדה בגיבוש חלופות להסדרה ציבורית ומשפטית של סוגיית גיוס תלמידי הישיבות, תוך ניסיון לאזן בין צורכי מערכת הביטחון, עקרון השוויון בנטל והחשיבות שמייחסת המדינה ללימוד תורה.

בעקבות מסקנות ועדת טל בשנת 2002 נחקק לראשונה חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, התשס"ב-2002 (להלן: "חוק טל"), המסדיר את דחיית השירות הצבאי לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. החוק אפשר את המשך הסדר הפטור באופן רשמי, בכפוף לעמידתם של בני הישיבות בתנאים שנקבעו בו, ובהם: לימוד בהיקף של לפחות 45 שעות שבועיות; איסור עבודה במהלך תקופת הלימודים; והגשת תצהיר בליווי אישור מראש הישיבה. לצד זאת, החוק הציע שני "מסלולי יציאה" חלופיים: האחד – שנת הכרעה, במסגרתה יוכל התלמיד לבחור אם להמשיך בלימודים או להתגייס; השני – שירות אזרחי בן שנה, שבסיומו יקבל פטור מלא משירות צבאי.

בעתירה שהוגשה על ידי התנועה לאיכות השלטון[8] בשנת 2006, קבע בג"ץ כי החוק – וההסדר שנקבע מכוחו – פוגעים בזכות החוקתית לשוויון. עם זאת, נקבע כי בשלב זה אין הצדקה להורות על בטלותו, זאת נוכח אופיו הניסיוני של ההסדר והצורך לאפשר את יישומו לאורך זמן כדי לבחון את תוצאותיו. לצד זאת, הבהיר בית המשפט כי ככל שיתברר בעתיד כי ההסדר אינו מגשים את מטרותיו, תידרש בחינה מחודשת של חוקיותו.

שש שנים מאוחר יותר, בעתירה נוספת שהוגשה בנושא ע"י התנועה לאיכות השלטון, נקבע כי ההסדר לא הצליח להשיג את מטרותיו כי החוק אינו עומד במבחן המידתיות – הפער בשוויון לא צומצם, אלא דווקא העמיק. בשל כך, הוחלט שלא להאריך את תוקפו של החוק מעבר לאוגוסט 2012. בפסק הדין שניתן נקבע באופן חד-משמעי כי הפער בשוויון איננו עניין תיאורטי בלבד, אלא מציאות ממשית ורחבה ללא הצדקה מספקת[9].

2017-2012: ריבוי ועדות ו"חוק שקד"

בעקבות אי-הארכת תוקפו של "חוק טל" בשנת 2012, נעשו ניסיונות להסדרה מחודשת של סוגיית דחיית השירות לתלמידי ישיבות. מהלך זה כלל הקמת ועדות ציבוריות ופוליטיות וגיבוש הצעות חוק חדשות, כפי שיפורט להלן:

בשנת 2012 מונתה לצורך העניין "ועדת פלסנר", בראשות חבר הכנסת דאז יוחנן פלסנר (מפלגת קדימה), אשר התפרקה בטרם השלימה את עבודתה. למרות זאת, פרסם פלסנר את מסקנותיו באופן עצמאי. עיקרי ההמלצות כללו קביעת יעד גיוס של 80% מכל שנתון חרדי עד לשנת 2016, שילוב בין סנקציות אישיות ומוסדיות, תמריצים לישיבות ולעמיתים שיבחרו בשירות והגבלתה של דחיית השירות עד לגיל 22.

בשנת 2013, הוקמה ועדת שרים בראשות השר יעקב פרי (מפלגת יש עתיד), אשר הציעה מודל חדש שכלל מכסה של 1,800 פטורים לשנתון, תמריצים חיוביים לישיבות שיעמדו ביעדי גיוס וסנקציות מוסדיות כלפי ישיבות שלא, וכן סנקציות פליליות אישיות כלפי תלמידים שיסרבו להתגייס. המלצות הוועדה עוגנו בשתי הצעות חוק: האחת להסדרת הגיוס באמצעות תיקון מספר 19 לחוק שירות הביטחון בעניין השוויון בנטל ולהסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות, והאחרת לשילובם בשירות האזרחי.

באותה השנה, לאחר אישור הצעת החוק בקריאה ראשונה, מונתה ועדה בראשות איילת שקד לשם גיבוש נוסח החוק לקראת קריאה שנייה ושלישית. "חוק שקד" קבע כי תלמידי ישיבות יוכלו לדחות את שירותם עד גיל 26, בכפוף ללימודים של 45 שעות שבועיות בישיבה או 40 שעות שבועיות בכולל, וללא עיסוק נוסף. נוסף על כך, נדרש אישור פרטני מראש הישיבה ורישום המוסד כישיבה מוכרת. לצד זאת, נקבעו מסלולים לשירות לאומי-אזרחי ולשילוב בתעסוקה, וכן תקופת הסתגלות עד לשנת 2017. אישור החוק בכנסת במרץ 2014 עורר גל התנגדות נרחב בציבור החרדי, בין היתר מאחר שהחוק הסמיך את הממשלה לקבוע יעדי גיוס ואף ולנקוט סנקציות אישיות ככל שאלה לא יושגו.

בשנת 2015, במסגרת הסכמות קואליציוניות, נכנס לתוקף תיקון 21 לחוק שירות הביטחון, במסגרתו הוארכה תקופת ההסתגלות ונדחתה האפשרות להטיל סנקציות אישיות עד לשנת 2023. בעקבות התיקונים התגברה הביקורת הציבורית והמשפטית, שלפיה השינויים הפחיתו מיעילות ההסדר והעמיקו את הפער באכיפתה של חובת השירות.

2023-2017: פסילת "חוק שקד" ואובדן התשתית החוקית לפטור

בעתירה משותפת של התנועה לאיכות השלטון ומפלגת יש עתיד בשנת 2017, קבע בג"ץ כי יש לפסול את ההסדר החדש (הכולל את שני התיקונים לחוק, 19 ו-21), משאינו מגשים את מטרתו ואינו כולל מנגנונים אפקטיביים ליישומו. לפיכך, בג"ץ הורה על ביטול החוק, תוך קביעה כי בטלות ההסדר תיכנס לתוקף כעבור שנה ממועד פסק הדין.[10]

בשנת 2018 קידם שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, הצעת חוק נוספת שנועדה להסדיר את הסוגייה. ההצעה אושרה בקריאה ראשונה אך לא קודמה בהמשך בשל פיזור הכנסת. מהלך דומה התרחש גם בשנת 2022, כאשר תהליך החקיקה של הצעת חוק ממשלתית, הדומה בתוכנה לזו שהגיש ליברמן בשנת 2018, נקטעה בעקבות פיזור הכנסת.

ביולי 2023 פקע תוקפם של סעיפי החוק שאפשרו את דחיית השירות לתלמידי ישיבות מבלי שנחקקה חקיקה חלופית המסדירה את הסוגייה. מסיבה זו, העבירה הממשלה ב-25.06.2023 את החלטה מס' 682, בה נקבע כי גיוסם של תלמידי ישיבות יידחה עד להסדרת הנושא בחקיקה, עם קביעת יעד להשלמת החקיקה עד לחודש מרץ 2024. [11] בפועל, תהליך החקיקה לא הושלם ומאז פקיעת תוקפם של סעיפי החוק אין תשתית חוקית לפטור מגיוס.

2023 ועד היום: חוסר יציבות מתמשך

ב-25 ביוני 2023 קבעה הממשלה כי על אף שתוקפו של החוק פקע, לאור כוונתה לגבש הסדר חקיקתי חדש לא יינקטו הליכים לשם גיוס תלמידי ישיבות. משמעות החלטה זו היא כי על אף שאין הסמכה חוקית תקפה לפטור, בפועל נמשכה מדיניות דחיית השירות. בעקבות כך – וביתר שאת על רקע הימשכותה של מלחמת "חרבות ברזל", שפרצה מספר חודשים לאחר מכן – הוגשו לבג"ץ מספר עתירות בבקשה להורות על גיוסם בפועל של תלמידי הישיבות ולהפסיק את העברת תקציבים למוסדות תורניים, היות שאין עיגון חוקי לדחיית השירות.[12]

במרץ 2024 הוציא בג"ץ צו שהורה על הפסקת המימון לישיבות מיום 1 באפריל 2024. בית המשפט קבע כי אין עוד בסיס חוקי המאפשר פטור לתלמידי ישיבות, וקרא למדינה לפעול בהתאם להוראות הדין ולגייס את מי שחלה עליהם חובת שירות. כמו כן נקבע כי אין להעביר תקציבי תמיכה למוסדות תורניים בעבור תלמידים שלא קיבלו דחייה כדין.[13]

בהתאם לפסיקה, הוחלט על הסדרה מדורגת: הפסקת התמיכה התקציבית החל מ-1 באפריל 2024, ובמקרים חריגים החל מ-9 באוגוסט 2024. בפסק דינו מ-25 ביוני 2024 שב בית המשפט העליון ובחן את הסדר דחיית השירות לתלמידי ישיבות. בית המשפט הזכיר כי כבר לפני יותר משבע שנים נקבע שההסדר פוגע פגיעה מהותית בעיקרון השוויון, אך ביטולו נדחה מעת לעת כדי לאפשר לכנסת לייצר חקיקה חדשה ומאוזנת בנושא. ואולם, מאחר שהחוק בפועל לא תוקן, ההסדר פקע ב-30 ביוני 2023.

בית המשפט דן גם בהחלטת הממשלה שהמשיכה בפועל מדיניות דחיית שירות וקבע כי חובת השירות הצבאי חלה על כלל האזרחים, וכי לממשלה אין סמכות להחריג ממנה קבוצות שלמות. הודגש כי הפגם בהחלטה מתחדד לנוכח מצב החירום הביטחוני מאז טבח שבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שיצרו צורך מיידי בכוח אדם, כפי שהוצג על ידי מערכת הביטחון. עוד נקבע כי תקצוב ממשלתי למוסדות תורניים מותנה בעמידה בתנאי החוק, ולכן בהיעדר הסדר תקף אין אפשרות להמשיך ולהעביר כספים עבור תלמידים שלא קיבלו פטור או דחייה כדין. ב-10 ביוני 2024 אישרה הכנסת החלת דין רציפות על הצעת החוק שהוגשה בשנת 2022. בעת כתיבת שורות אלה, יותר משנה לאחר מכן, הצעת החוק עדיין נדונה בוועדת החוץ והביטחון לפני קריאה שנייה ושלישית, וטרם נקבע מועד להשלמתה.

לסיכום האירועים ראו התרשים הבא:

אתגרים מרכזיים בניסוח חוק גיוס חדש

חקיקה חדשה בנושא גיוס תלמידי ישיבות נדרשת להתמודד עם שורה של אתגרים, הנוגעים הן לתכלית ההסדר והן ליישומו בפועל. ניתוח הסדרים קודמים מצביע על כך שכישלונם נבע הן ממחלוקת פוליטית והן מהיעדר פתרונות מדודים וברורים לסוגיות של פיקוח, אכיפה, איזון בין ערכים מתנגשים והשלכות רוחב על החברה הישראלית כולה. הסדר יציב, בר-ביצוע ובעל לגיטימציה ציבורית רחבה, יצטרך להכריע בחמש סוגיות מרכזיות ולתת להן מענה מעשי ואחראי, כמפורט להלן:

מציאת האיזון הנכון בין גיוס, שילוב בתעסוקה ושירות לאומי-אזרחי

אחת המגבלות המרכזיות של "חוק טל" הייתה התניית היציאה לעבודה בגיוס לצה"ל. תנאי זה הוביל בסופו של דבר להישארותם של רבים בישיבה, מבלי שחל גידול של ממש בשיעורי הגיוס. הצעות חוק מאוחרות יותר, ובכללן חוק הגיוס משנת 2014 ("חוק שקד"), ביקשו לאזן בין יעדי הגיוס לבין עידוד השתלבות הדרגתית בתעסוקה ובשירות לאומי-אזרחי. עם זאת, מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הדיון הציבורי מתמקד בעיקר בהיבט הביטחוני של הסוגייה, לעיתים על חשבון דיון עמוק בשאלת השילוב החברתי-כלכלי של החברה החרדית. חקיקה חדשה ראוי שתקבע באופן מפורש את סדרי העדיפויות בין גיוס חובה, שירות חלופי ועידוד תעסוקה, במטרה להבטיח שהאיזון ביניהם ישרת הן את צורכי הביטחון והן את טובת החברה הישראלית בטווח הארוך.

מכסות, יעדים ומה שביניהם

אחד הקשיים בחקיקת חוק גיוס הוא הצורך במדדי הצלחה ברורים, שיאפשרו למקבלי ההחלטות ולציבור להבין אם החוק עומד במטרותיו. אלא שגם קביעת מדדי ההצלחה היא עילה למחלוקת.

בשיח הציבורי והמקצועי התקבעו שתי גישות עיקריות למדידת הצלחתו של ההסדר: האחת, קביעת מכסות מספריות מחייבות של תלמידי ישיבות שיגויסו מדי שנה, כאשר הישיבות נדרשות לעמוד בהן (אך פטורות מעבר לכך); השנייה, קביעת יעדים שאינם מחייבים באופן מלא אך משקפים רף גיוס מינימלי מבוקש, תוך השארת אפשרות להגדיל את היקף הגיוס בשלב מאוחר יותר. לצד שתי גישות אלו, נשמעות גם עמדות הקוראות למקד את ההסדרה דווקא בצמצום מספר הפטורים, מבלי להציב יעד גיוס מוגדר.

בכל אחת מהחלופות קיימת שאלה מתודולוגית מהותית בנוגע לאופן קביעת המספרים: האם להשתמש במספרים מוחלטים או בחלק יחסי מהאוכלוסייה? ואם באופן יחסי, אזי ביחס לאיזו אוכלוסייה (שנתון גיוס שלם, תלמידי הישיבות, או אחר)?

הישיבות כגורם מתווך: תמריצים, אחריות ופיקוח

כל זמן שהלימודים בישיבה מהווים עילה לפטור משירות, נראה כי לישיבות עצמן יש תפקיד משמעותי בהפעלת ההסדר, שכן הם מהוות הגורם המאשר את השתייכותו של הצעיר החרדי למסגרת המזכה מפטור. נוסף על כך יש לקחת בחשבון כי הישיבות עצמן נהנות מתמריצים מוסדיים לשמר ואף להגדיל את מספר הלומדים בהן, ולעיתים קיימת גם העדפה שלא לעודד יציאה של צעירים חרדים לשירות, גם אם הם אינם מתמידים בלימוד התורה בפועל. כך, בהיעדר מנגנון פיקוח עצמאי, קשה לוודא את אמינות הדיווחים ואת ההתאמה המלאה לקריטריונים שנקבעו לדחיית השירות. מסיבה זו, כל הסדר עתידי יצטרך להגדיר ולתחם את תפקידן של הישיבות, חובות הדיווח החלות עליהן ואופן הפיקוח על יישום ההסדר בפועל.

אכיפה והתרעה: קביעת זהות הגורם הנושא האחריות

אחת הסוגיות המרכזיות בעיצוב הסדר חוקי חדש נוגעת למנגנון האכיפה שיתלווה אליו ובתוך כך על מי יש להטיל אחריות במקרה של אי-עמידה במכסת הגיוס. האם האחריות צריכה לחול בראש ובראשונה על הפרט (דהיינו על בחור הישיבה שאינו מתגייס)? על המוסד הלימודי שאחראי לאישור הדחייה? או על שניהם גם יחד?

לצד זאת, נדרש בירור גם ביחס לאופי הסנקציות וטיבן. האם מדובר בכלים מינהליים, כגון שלילת תקצוב מישיבה או הפחתת הטבות לתלמידים? או, לחלופין, בענישה פלילית, שעלולה להיתפס כמרחיקת לכת ופוגעת בלגיטימיות הציבורית של ההסדר כולו?

חקיקה חדשה ראוי שתעצב מנגנון אכיפה ברור והוגן, אשר ייצר הרתעה אפקטיבית מבלי לפגוע בעקרונות של מידתיות או להביא להעמקה נוספת של הקרע החברתי.

שמירה על איזונים פנים-צבאיים בין קבוצות משרתות
הרחבת גיוסם של תלמידי ישיבות לצה"ל מחייבת התייחסות להשלכות האפשריות על אוכלוסיות משרתות אחרות, ובפרט על נשים. לאחר התקדמות משמעותית בשילובן של נשים ביחידות מבצעיות ובתפקידים מגוונים בעשורים האחרונים, הקמה של מסגרות ייעודיות לחרדים עלולה להוביל לצמצום ההזדמנויות עבור נשים ולהטיל מגבלות חדשות בתוך הצבא. מדובר באתגר רגיש, המחייב את המחוקק לבחון מראש את האיזונים הפנימיים שנדרשים בתוך מערכת הביטחון כדי למנוע פגיעה בזכויות של קבוצות אחרות או בייצוג שלהן. לפיכך, הסדר שנועד לתת מענה למתגייסי החברה החרדית ייבחן גם בהשפעתו האפשרית על זכויותיהם והזדמנויותיהם של משרתים ומשרתות המשתייכים לקבוצות אחרות בחברה הישראלית, ועל דרכי ביטויים של ערכי השוויון והלכידות בצה"ל.

מבט לעתיד

סוגיית גיוס תלמידי הישיבות מלווה את מדינת ישראל מראשיתה, אך נדמה שבשנתיים האחרונות התחדדה בעקבות פקיעת ההסדר החוקי והצורך בקביעת הסדר חדש.

אמנם, מדובר בנושא טעון ורגיש מבחינה זהותית הן עבור הציבור החרדי והן עבור הציבור המשרת, הנושא בנטל; רמת הרגישות הגבוהה מביאה לכך שכל פתרון העולה על הפרק – פשרני כל שיהיה – נתפס כלא מספק עבור מחנה אחד ומאיים מדי עבור המחנה השני. אולם, אם יש לקח אחד שניתן ללמוד מכמעט 50 שנות מאבק חברתי, הוא שהימנעות מהכרעה רק מעמיקה את השבר החברתי: אי-הסדרה מתמשכת מערערת את אמון הציבור במערכת, מחזקת את תחושת האפליה, ויותר מהכול – פוגעת בלכידות החברתית וביציבות השלטונית.

מבחינה מעשית וחוקית, נדרשת הסדרה כוללת וברורה של סוגיית השירות, שתגדיר את אחריותם ותרומתם של כלל המגזרים למפעל הלאומי. הבחירה כעת היא בין המשך הישענות על דחיות והסדרים זמניים, לבין עיצוב הסדרה יציבה שתאפשר שירות מותאם ומשמעותי לכלל האוכלוסיות ותיתן מענה לצורכי החברה והביטחון לאורך זמן. האתגר אינו רק משפטי, אלא גם חברתי וזהותי, הנוגע למרקם המשותף של החברה הישראלית. הסדרת השירות לכלל האוכלוסייה מחייבת בחינה מחודשת של הגישה שהנחתה את ניסיונות החקיקה עד כה. מהלך זה דורש פתיחות לחשיבה חדשה, נכונות להידברות ומאמץ לגיבוש פתרון שייבנה על הבנה הדדית. פתרון ראוי הוא כזה שלא יתעלם מהקשיים הכרוכים בגיוס של תלמידי ישיבות, אך גם לא יתעלם מהצורך בשמירה על עקרונות בסיסיים של שוויון, השתתפות ואחריות משותפת. רק הסדר שייבנה על בסיס חזון משותף ואחריות לאומית יוכל להחזיר את תחושת האמון והצדק, ולבסס שירות צבאי יציב, ישים ונכון לחברה הישראלית ולצרכיה.

מאז פרוץ המלחמה נחשפה החברה הישראלית במלוא עוצמתה – באחריות, באחדות, ברוח ההתנדבות ובנכונות להירתם יחדיו מול האתגרים. רוח האחדות שהתגלתה בעת הזו, יחד עם גישה מעשית וקורט יצירתיות, יכולות להיות המנוף לאיחוי אחד מהשסעים העיקשים ביותר בחברה הישראלית. הסדר שייבנה על בסיס זה יאפשר לבסס שותפות רחבה של החברה כולה במפעל הלאומי ובבניית חברת מופת.