ד"ר אלעד גיל
|26.02.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|20.04.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|20.04.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
עו"ד ד"ר מורן נגיד
|01.06.2025
עמנואל הירשפלד טרכטינגוט
|22.06.2025
מאורי הירש מרקסון
|24.07.2025
ראשי חוקה ויסודות המשטר מערכת המשפט בית משפט קולגיאלי הוא נכס לאומי. אסור לוותר עליו
מערכת המשפט בישראל מצויה כבר למעלה משנתיים בעין הסערה. מאז החל גל יוזמות הממשלה לערוך שינויים דרמטיים במערכת, האיזון הדק שעליו נשען אמון הציבור בה טרם שב לעצמו. בתוך כך, בית המשפט העליון – המוסד שמאז קום המדינה ייצג עבור אזרחי ישראל יציבות, שיקול דעת, ולרוב גם איפוק – סופג לא רק ביקורת מבחוץ, אלא גם מגלה בשנים האחרונות סימנים גוברים של מתחים פנימיים ומחלוקות בין שופטים שאינן לשם שמיים. הרוחות הנושבות מתוככי לשכות השופטים בגבעת רם אינן חומר רכילותי אלא סיבה לדאגה עמוקה על נפילת לבנה נוספת בחומת הממלכתיות בישראל.
נדמה כי אווירה עכורה מתפשטת במסדרונות בית המשפט העליון. בתחילת השנה הקודמת הודלפה לראשונה בתולדות המוסד טיוטה של פסק דין בפרופיל גבוה, בתיק ההיסטורי בעניין הסבירות שבו נטלו חלק כל שופטי בית המשפט בשעתו. מאז החלו לצוץ ידיעות על חשדנות ויחסים מתוחים בין לשכות השופטים, ובשבועות האחרונים פורסמו בזו אחר זו הדלפות מתוך שיחות שופטים המתרחשות בלשכות החושפות לכאורה יחסים מתערערים בין הנשיא עמית לבין מספר שופטים.
חשוב להבהיר: מחלוקות מקצועיות וענייניות בין שופטים הן מבורכות, והן תמיד היו מנת חלקו של בית המשפט. בניגוד למיתוס הרווח בחלקים בציבור, בית המשפט רחוק מלהיות המוסד ההומוגני, נציג ״אליטת רחביה״, כפי שנוטים לייחס לו, המדבר בקול אחד. מצויים בו כיום שופטים ושופטות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשי מקצוע מעולים, המגיעים מרקעים שונים ומתפיסות עולם אישיות ותורת-משפטיות מגוונות.
אלא שכאן לא מדובר בעניין מקצועי או פנים-ארגוני. קולגיאליות שיפוטית איננה מותרות של נימוס. היא תנאי לתפקודו של בית המשפט העליון כמוסד ממלכתי, במיוחד בעתות משבר. ההיסטוריה מלמדת שכאשר החברה סוערת והמערכות הפוליטיות מתקרבות לקצוות, הקול השיפוטי האחיד והמאופק – אפילו כאשר יש בו חילוקי דעות – מסוגל להחזיר את השיח הציבורי אל המרכז, ולעיתים אף לבלום הסלמה.
הדלפות, עימותים ומחנאות בין שופטים הם סימפטום של התפוררות הקולגיאליות. לפני כשנתיים זכינו לארח בישראל את השופט סטיבן ברייר שפרש זה מכבר מבית המשפט העליון האמריקאי. אותו ביקור התרחש תקופה קצרה לאחר הדלפת טיוטת פסק הדין בעניין דובס (שעסק בסוגית ההפלות) – המקרה הראשון בהיסטוריה שבו טיוטת הכרעה מרכזית דלפה לתקשורת. השופט ברייר היה אורח נדיב בחוויות מסיפורים מתקופתו כשופט, אך בפעם האחת ששאלנו על אותה הדלפה, פצעי האוהב ניכרו על פניו. הוא הרצין מיד, ולא היה צורך במילים רבות כדי להבחין בצלקת שנותרה בו. מאז אותה הדלפה, פסקי הדין נטו יותר להידמות לקרבות טקסטואליים, וההכרעות – לזירת התגוששות בין מחנות אידיאולוגיים מנוגדים. בעידן שבו החברה האמריקנית ממילא מקוטבת, בית המשפט איבד את מעמדו כקול ממתן.
ישראל עדיין לא שם. אך אם ברצוננו להימנע מלהגיע לשם – עלינו לשעות לסימני האזהרה. כאשר שופטי בית המשפט העליון נחשפים כבעלי עניין אידיאולוגי בתיק ומתכתבים זה עם זה דרך כלי התקשורת, כאשר ההכרעות השיפוטיות מלוות בזליגה של מתחים פנימיים אל המרחב הציבורי, וכאשר הציבור מקבל את התחושה שיש ״מחנות״ גם בהרכב השיפוטי – אמון הציבור נפגע, והיכולת של המוסד למלא את תפקידו כגורם מייצב במערכת הציבורית בישראל נפגעת עמו.
נהוג לייחס לשופט האמריקאי הנודע אוליבר וונדל הולמס את התיאור של שופטי בית המשפט העליון האמריקאי כ"תשעה עקרבים בבקבוק". בעוד השחקנים הפוליטיים מנסים למשוך את ישראל לכיוון המחנאי האמריקאי, על שופטי בית המשפט העליון להימנע מלהיגרר לכך. על נשיא העליון האחריות העליונה לרתום את שופטיו לחשוב בנפרד אך לעבוד יחד ועל כל שופטי העליון מוטלת האחריות לפעול בקולגיאליות ובהתאם למסורות, לכללים ולנוהגים. עליהם להיות דוגמה ומופת ליישוב מחלוקות וסכסוכים. עליהם לשמור על בית המשפט העליון כמגדלור ממלכתי, דווקא בימים שבהם הים סוער.
חנה סנש
"רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגנון נגדו והוא - האדישות"
חנה סנש
"רק דבר אחד ישנו שאי אפשר להתגונן נגדו והוא – האדישות"
חנה סנש