top of page
  • זמן ישראל

סער מציג - הצעת אמון

הדיון בין המתנגחים לתומכים בצעד לשקיפות בוועדה למינוי שופטי בג"ץ עלול לפספס את הבשורה האמיתית לציבור. כמעט שנה אחרי מינויו – השר מציג לראשונה ניסיון לפשרה, הקשורה בשאלה המקטבת אודות תפקיד בית המשפט העליון.

מאת ד״ר בל יוסף, ראשת תכנית במכון תכלית

זמן ישראל | 4.3.2022


כמעט התרגלנו כבר לתמונה העקבית של השחיקה המתמשכת באמון הציבור במערכת המשפט, כשבדרך אל משבר חוקתי חסר תקדים – חברי הכנסת משתלחים במערכת המשפט מעת לעת, וישראל הפכה עם השנים לאלופת העולם עם מאה ועשרים שינויים בחוקי היסוד מאז שכתבו אותם. ראשי התיבות בג"ץ מעוררים בכל אחד מאיתנו תחושות אחרות, וכנראה עוררו לא פעם סערה בארוחות המשפחתיות שהגענו אליהם.


המשימה של שר המשפטים סער להחזרת אמון הציבור במערכת המשפט ראשונה במעלה. ההצעה שהביא משקפת, לראשונה מזה שנים רבות, ניסיון לפשרה אמיתית הקשורה בשאלה המקטבת אודות תפקיד בית המשפט העליון, ומכאן חשיבותה המרכזית.


כשהודיע כי בהסכמת הנשיאה אסתר חיות הוא מתכוון להביא בפני הוועדה למינוי שופטים את הצעתו לשימוע פומבי למועמדים ומועמדות לשיפוט בבית המשפט העליון – השיח הציבורי התמקד בתומכים ומתנגדים. אולם אלו פספסו את המהות הכה משמעותית.


כבר בשלב מוקדם זה, ומבלי להיכנס לפרטיו של ההסדר, ניתן להציג מספר נקודות אור מרכזיות, שיש להן חשיבות מיוחדת בעת הזו:


1.

ראשית, יש משמעות לעובדה שהוועדה לבחירת שופטים עוברת שינוי משמעותי ראשון מזה שנים דווקא בממשלת בנט-לפיד. בהיותה מורכבת ומרובדת, עליה לעבוד קשה כדי להגיע לפשרה בנושאים השונים.


סוגיות מרכזיות שעלו לסדר היום הפוליטי בחודשים האחרונים לימדו אותנו שיש פער בין ההבנה שצריך להגיע לפשרה ובין הסכמה על פשרה קונקרטית. עם זאת, כאשר מהלכים נדרשים להיות חלק מהסכמה בין מחנות שונים, עבודה טובה מאחורי הקלעים יכולה ליצור שינוי מהותי. במובן זה, ההצעה של סער, המציעה מעין תיווך בין ימין לשמאל, בין שמרניות לליברליות, מקדמת את תפיסת הפשרה.


חשוב להדגיש כי לתפיסת הפשרה יש יתרון חשוב נוסף, מלבד היכולת הפרקטית לפעול ולקדם יכולת משילות. לפשרה זו יש ערך דמוקרטי-השתתפותי, במובן זה שכל העמדות השונות מצויות "על השולחן", נשמעות ונדונות.


מחקרים משדה מדעי המדינה כבר הראו כי הליך גיבוש מדיניות שמכיל קולות שונים ומנוגדים של משתתפים ומשתתפות שונים בהליך, מוביל הן לטיוב של המדיניות שמתקבלת לבסוף והן להגברת הלגיטימיות שלה. לכן אין להתפלא כי רבים רואים במהלך של סער כלי פשוט שיוביל להליך בחירה איכותי יותר, ולא כזה שמשרת מחנה זה או אחר.


2.

סוגיה נוספת צופה פני עתיד, מסתכלת באופן רחב יותר על כלל הרפורמות שמצויות על השולחן בעת הזו, ובפרט קידום יוזמת חוק-יסוד: החקיקה. הגישה השמרנית כורכת את יוזמת חוק-יסוד: החקיקה ברפורמה בכל הנוגע במינוי שופטים.


היגיון הדברים ברור – אם חוק-יסוד: החקיקה מבקש לעגן ביקורת שיפוטית ולהפקיד באופן מפורש את הסמכות לקבוע מדיניות בידי בית המשפט העליון, יש רצון לדעת אפריורית מהן העמדות של אותם מקבלי ומקבלות החלטות, גם אם אינם נושאים באחריות אלקטורלית בשל החלטותיהם. התמיכה במהלך טומנת בחובה גם את ההבנה כי רפורמות שונות הולכות יד ביד וקשורות זו בזו.


3.

נקודת אור אחרת היא אופן ההצדקה של ההסדר. אין להתעלם מכך שהשר נימק את היוזמה לא רק בשקיפות ופומביות, עקרונות חשובים בפני עצמם, אלא ברצון פוליטי בבניית והשבת האמון במערכת המשפט.


אחרי תקופות משמעותיות של שרות ושרי משפטים לעומתיים למערכת בתי המשפט, הבחירה לתמוך בגישה המבקשת להאדיר את בית המשפט העליון במקום להקטין אותו ולחבוט בו, היא בחירה ראויה כשלעצמה.


לקריאה נוספת:






כמה מילים לסיום על תוכן ההסדר

עד כה ידוע, כי יהיה מדובר בשימועים פומביים. שאלת תוכן השימועים עודנה פתוחה, וניתן להניח כי תיוותר ככזו, ותיקבע בהתאם לשיקול דעת ועדת המשנה של הוועדה למינוי שופטים; לאופן בו המועמדות והמועמדים ישיבו לוועדת המשנה; ולנוהגים שייווצרו עם הזמן.


נדמה כבר כעת כי מוטב שהתוכן יתמלא בשאלות ומענים אודות תפיסת העולם השיפוטית של המועמד או המועמדת ולא אודות העמדה האידאולוגית-פוליטית שהם מחזיקים בה.


המשפט הישראלי התבסס שנים על ההבנה שמלאכת השפיטה אינה רק הכרעות פוליטיות בכסות של כללים אובייקטיביים, וכי שופטים אינם "פוליטיקאים בגלימות שחורות".


זאת במיוחד בהינתן שבית המשפט העליון בישראל – בשונה ממקבילו האמריקאי – הוא בית משפט בראש ובראשונה מקצועי, שעוסק ביותר מעשרת-אלפים תיקים בשנה, רובם הגדול תיקים אזרחיים ופליליים. חשוב לשמר את המקצועיות והשאיפה, לכל הפחות, לשפיטה א-פוליטית.





Comments


bottom of page